קודם כל ולפני הכל, כי מרצ מייצגת באמת את הערכים שלי.
כי זו המפלגה היחידה שלא רק ‘חורטת על דגלה’ את הסוציאל-דמוקרטיה, אלא גם באמת עושה משהו בנדון.
כי הגישה המדינית שלה שפויה, ערכית, לא מדברת בססמאות נלוזות, אלא מורכבת ומחושבת ופונה באמת לאנשים שרוצים, סוף סוף, לחיות פה בשלום.
בגלל שאני מוכנה לחתום בעיניים עצומות על כל אחד ואחד ברשימה - פרלמנטרים חרוצים, אנשי עשיה עם רקורד מרשים. אנשים שלא שומעים אותם כל יומיים בתקשורת, כי יותר חשוב להם לחולל שינוי אמיתי מאשר לקדם את עצמם. היושרה והערכים משתקפים בכל אחד ואחד מאנשי הרשימה ולו רק בזכות אנשים נפלאים אלו, לא אתן את קולי לאף מפלגה אחרת.
בגלל שזו מפלגה שעומדת מאחורי המצע שלה, ולא מתפשרת.
בגלל שמרצ היא המפלגה היחידה שתיתן קונטרה אמיתית מצד השמאל השפוי מול ממשלת ימין קיצוני שעלולה לצוץ מנגד.
בגלל שמאז ומתמיד, ובמיוחד עכשיו, מדובר במפלגה היחידה שנותנת מענה כולל ומקיף במצע שלה לכל תחומי החיים, והנסיון מלמד כי היא גם פועלת לקידום כל אותם ערכים המוזכרים במצע שלה.
אז למה מרצ?
כי אחרי שבחנתי באופן מדוקדק ומעמיק גם אופציות אחרות שנראו מתאימות, השתכנעתי שזו המפלגה היחידה שיכולה להוות בית ערכי לעמדות שלי והאנשים שבה הם הכי טובים שיש, עליהם אני סומכת, והם אלו שאני רוצה שייצגו אותי!
יעל רגב

בתגובה לפוסט של אורנה אייזנשטאדט - בגלל שערכיה של מרצ עולים בקנה אחד עם הערכים שלי.

הפעם הבחירות כבר הוכרעו: הימין יהיה בשלטון.

(לדעתי זה לא יהיה רע ליהודים. בשנים הקרובות תחת לחץ אמריקאני ובינלאומי ישראל תצטרך להפסיק לשחק את “הפיקח” ולהתחיל לפנות שטחים והתנחלויות. זה “רק הימין יכול!!”, ומגיע להם, שיאכלו את ה….מעדן שהכינו!!!) 

אם מקבלים אקסיומה זאת, אין טעם בקול פרגמאטי שעשוי היה למנוע השתלטות הימין.

יש לנו, המתנגדים, רק ברירה אחד: לבחור באופוזיציה העדיפה ביותר.  

אני רוצה להצביע בעד אופוזיציה

• אם עבר שיוצר אמון שיעמדו על עקרונותיהם.
• שתעבור את אחוז החסימה.

-    אם רשימת מועמדים מתאימים לעבודה פרלמנטארית, אנשים הגונים, מוכשרים ומשכילים, שיפעלו תמיד באחראיות ציבורית ולאומית למען:

• מדינה ציונית ודמוקראטית עם חינוך וחוקים הומניסטים וחילוניים.
• אחריות ביטחונית שלא נפרדת משמירת טוהר הנשק וערכי מוסר כלל אנושיים.
• חתירה עקבית לשלום על בסיס שתי מדינות לשני עמים בתוך גבולות מוסכמים.
• שמירה על שלטון החוק ועצמאות בתי המשפט.
• יחס שוויוני ומכובד לאזרחים ערביים ולעובדי חוץ.
• גישה כלכלית שדואגת למדיניות חברתית מבלי לברוח מאחראיות לפיתוח המשק.
• עצירת ה”לאומנות” וה”דתיות”.
• עצירת הסחטנות הדתית.
• מודעות אקולוגית.
• דאגה לזכויות האזרח.

לכן, אני

(אולי לא תמיד אסכים עם עמדותיהם אבל לרב כן)

שאול וניאל.

אני מצביע מרצ ותומך בה מאז שדעתי עומדת לצידי. אני מוצא בדרכה של מרצ את הדרך להגשמת מרבית הערכים החשובים לי: חינוך, חברה, סביבה, חופש, תרבות, זכויות אדם, תרבות שלטונית ועוד רבים-רבים. אני חושב שגישתה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, על בסיס יוזמת ז’נבה, היא הדרך היחידה להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל יהודית וישראלית בדיוק כמו שאנחנו אוהבים ורוצים לראות אותה. נכון ששאלת הפרטנרים עודנה קיימת, אבל אם נפסיק להאמין, ואם נפסיק לחפש את שעת הכושר לסיום הסכסוך, אני חושש שנוריש לדורות הבאים מדינה במצב גרוע מזה שקיבלנו אנו מהורינו.

כמובן שיש גם אמירות או דעות שהמפלגה משמיעה והן גורמות לי אי-נוחות, לא-פעם אני מגלה שקשה לי לקבל דעה כזו או אחרת. אבל כאשר אני מסתכל על המכלול, אני מגלה שדרכה של מרצ היא גם דרכי שלי.

כאשר ג’ומס הודיע על כוונתו להתמודד על הנהגת המפלגה, התנדבתי לעזור במשימה. וכאשר הוקדמו הבחירות לקחתי חופשה מהעבודה והצטרפתי למסע הבחירות. עד כדי כך חזקה הערכתי לאיש. בתקופה האחרונה יצא לי לשמוע את ג’ומס מדבר לא פעם, אמירות כנות, שקולות, ברורות ואמיצות, גם כשהאמת קשה וגם כאשר השומע רוצה לשמוע אמת אחרת. זאת בדיוק הכנות והמנהיגות שכל-כך חסרה לכולנו.

אני רוצה לראות אדם כמו ג’ומס עומד בראש המדינה הזו. מנהיג שנוכל להעריך אותו, נוכל לסמוך על דעותיו ועל קבלת ההחלטות שלו, שנוכל להעריך את המילה שלו, ואת תרבות השיחה שלו. התכונות האלה, יחד עם דעותיו בנושאים חברתיים, כלכליים ומדיניים, כמו גם לגבי מרבית הערכים שציינתי בפתיחה, יוצרות אצלי את התקווה שבעתיד הקרוב יבוא היום בו ג’ומס יוביל את כולנו.

בשלושת החודשים האחרונים עשיתי את כל שיכולתי כדי להעביר את המסר שזה לציבור הרחב. מבחינתי, ביום שלישי מסתיים פרק הראשון במאמץ להקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית ישראלית אמיתית. אתם יכולים לקבוע את המשך הפרקים הבאים. מספר המתלבטים הוא עצום, ואם מרבית הקולות הצפים ילכו למרצ בראשותו של ג’ומס, אם נקבל 8, 9, או 10 מנדטים, הרי שזו תהיה תחילתה של הקמת מפלגת שמאל-מרכז אמיתית. כזו שדואג לחינוך, לחברה, לסביבה. כזו שדואגת לאזרח ולא לכיסא.

מרצ עבורי היא כמו נווה במדבר הפוליטי הישראלי. אני מבקש מכל אחד ואחת מכם, לעצור לדקה לפני הכניסה אל הקלפי, ולחשוב איזו מדינה הוא רוצה, ובאיזו חברה הוא רוצה לחיות. להשאיר את השיקולים המתמטיים והפוליטיים בחוץ, ולהצביע לפי התקווה והחלום של כולנו.

לכולנו מגיע משהו טוב יותר – אז בואו לנעשה משהו טוב עם הקול שלנו.

תומר מינץ, תל אביב.

ביום שלישי הקרוב יתקיימו בחירות כלליות במדינה.
המלחמה האחרונה קצת עירבבה את הקלפים, ופתאום הרבה אנשים שכחו על מה אנחנו מצביעים בעצם. הבחירות האלו הם לא רק על הנושא הבטחוני. ביבי וליברמן מחזקים את התחום הזה בהצהרות גזעניות ולוחמניות כמו “הם מבינים רק כוח” ו”צריך לזכור את האיום האירני”. בין האמירות האלה לבין המציאות אין כלום. יש רק רצון לקבל עוד מנדטים, ועוד כוח, למחנה האלימות והגעזנות.
ביבי וליברמן מפחידים אותי. כי הם כוחניים. כי הם אלימים. כי אין להם פתרון.
ליברמן מציע חילופי שטחים. גם אם מישהו ימצא דרך לשכנע את אזרחי ישראל הערבים לעבור להיות אזרחי הרשות הפלסטינית (והם לא יסכימו), מישהו רוצה שליטה פלסטינאית בנצרת? באום אל פאחם? אני לא.
וביבי, נביא הקפיטליזם, איש שבתקופת כהונתו כראש ממשלה עשה רק נזק, שב להיות פופולארי כי לאנשים יש זיכרון קצר. בארצות הברית מלאימים בנקים, מזרימים מאות מיליארדים לכלכלה מתפרקת, וביבי מדבר על האצת כלכלת השוק.
מחנה הימין מבסס את כוחו על שקרים והפחדות. אסור לנו לתת להם להוביל אותנו לאבדון.
יבואו ויאמרו לי, אז צריך להצביע קדימה. ואני אומר, לא ולא. לאחר הבחירות, הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על המועמד שבו תומכים רוב חברי הכנסת החדשים, ולא על בעל המפלגה הגדולה ביותר. בעוד שגם חברי הכנסת של קדימה לא בטוח יתמכו בלבני, (במידה ויקבלו הצעות מהליכוד לאחר הבחירות), חברי הכנסת של מרץ יתמכו בלבני, ויסרבו לשבת עם ביבי! כך שכדי לחזק את סיכוייה של לבני להיות ראש ממשלה (אבסורדי ככל שזה נשמע), עדיף להצביע מרצ לא קדימה.
כמה מילים על המפלגות הקטנות, ועל אי הצבעה. בבחירות הקודמות הצביעו אנשים רבים, כאקט של מחאה, למפלגת הגמלאים. לאף אחד מהם לא יצא מזה שום דבר. גם מי שחושב להצביע הפעם משהו מצחיק, כגון עלה ירוק למשל, יבזבז את הקול שלו. כי גם אם הפעם המפלגה ההזויה הזו תצליח להכנס לכנסת, מה הם יעשו? למישהו נראה שיש סיכוי שכנסת ישראל תאשר ליגליזציה של סמים קלים? הרי ברור שלא. ולכן גם קול לעלה ירוק, או למפלגות שלא ייכנסו לכנסת כמו הירוקים וצבר, זהו קול מבוזבז.
וכאמור, אל מול התחזקות מחנה הימין, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבזבז קולות.
גם אי הצבעה, לכל מי שחושב לא להגיע לקלפי, זה בזבוז קול. ובזבוז כזה מחזק את הימין. אז אל תתנו לאחרים לבחור בשבילכם מישהו שאתם לא רוצים שייבחר.
ולמה כן מרצ?
כי בשאלות המהותיות שעומדות על הפרק-
מרצ מייצגים חלק גדול מהציבור, וסביר להניח שגם אותך.
בעד השקעה בחינוך, בבריאות, ובשכבות החלשות.
בעד שמירה על איכות החיים ואיכות הסביבה.
בעד זכויות אדם, חופש הפרט, והפרדת הדת מהמדינה, שהיא חופש הפרט להאמין.
בעד מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית.
בעד מערכת יעילה וזולה של תחבורה ציבורית.
בעד פוליטיקה אחרת, ישרה, הגונה ונקייה.
בעד חברי כנסת שעושים, מחוקקים, ולא צועקים ומתלהמים.
בעד תהליך מדיני אמיתי שיכול להוביל לשלום.
אם את/ה בעד כל הדברים האלה, אז את/ה בעצם בעד מרצ.
ובבחירות האלו, אל תתן לאחרים להחליט בשבילך
לא מתפשרים- מצביעים!
התנועה החדשה מרצ
אני כבר בחרתי. ואת/ה?

אורי פורת

1. בגלל ג’ומס. חיים אורון הוא אדם שאומר את מה שהוא חושב. הוא חבר כנסת מעולה עם המון ניסיון, שלא יסבנו אותו. הוא אדם עם ערכים, שלא דואג רק לעצמו. פוליטיקאי מזן אחר.

1. בגלל ניצן הורוביץ. אני מכיר את ניצן אישית, ולא מהיום. אני רק יכול לומר לכם שהתדמית הציבורית שלו זה בדיוק מה שהוא: רציני, אינטליגנטי, ישר, חרוץ, ועם המון התלהבות שוודאי תנותב לעשייה פרלמנטרית בעיקר נושאים סביבתיים-חברתיים אבל גם בנושאים הומו-לסביים ואחרים. מישהו שיהיה נהדר לראות אותו בכנסת.

1. בגלל זהבה גלאון. איבדתם אותי? בעיה שלכם. מורתית? מעצבנת? ממש לא אכפת לי. היא פרלמנטרית מצויינת, לוחמת למען זכויות אדם (וכן, גם הפלסטינים הם בני-אדם), ומייצגת את הקו הערכי-מדיני החד והברור שאני רוצה שיהיה לתנועה החדשה-מרצ בכנסת. היא גם זכתה בתואר ח”כית מצטיינת בדו”ח שדולת הנשים לכנסת הנוכחית.

1. בגלל שאני סמולן מסריח. כן, אני חושב שאפשר וצריך לסיים את הסכסוך, ומוכן לפשרה במתווה תוכנית ג’נבה, אבל זה לא מה שהופך אותי לשמאלני. אני שמאלני כי אני מאמין שכל בני האדם נולדו בצלם, ושדמו של ילד ערבי אינו שווה פחות מדמו של ילד יהודי. אני מאמין שלא מרעיבים אוכלוסיה שלמה, שלא מונעים עזרה רפואית מבני אדם ושלא מפציצים בניינים בהם יושבים אנשים חפים מפשע. אני כנראה מיעוט בארץ הזאת, ואשאר כך תמיד, אבל לפחות התנועה החדשה-מרצ מסכימה איתי.

1. בגלל שאני אדום. אני סוציאליסט. אני חושב שאי אפשר להמשיך באותה כלכלת שוק דורסנית שמנהלים כאן פקידי האוצר, בניצוחם של שרים מהליכוד/קדימה/העבודה עם אותה משנה כלכלית מטורפת, שלא מקובלת כמעט בשום מקום בעולם. אילן גילאון הציג לאחרונה את האלטרנטיבה הכלכלית-חברתית של התנועה החדשה-מרצ, שמימוש שלה יגרום לי להרגיש שהמדינה דואגת לכל אזרחיה, ולא לעשירים בלבד.

1. בגלל שאני ירוק. השמירה על איכות הסביבה זוכה בבחירות האלה לתשומת לב רבה, ובצדק. חברי הכנסת של מרצ נאבקו תמיד על איכות הסביבה, ועם ניצן הורוביץ ומוסי רז המאבק הזה יקבל משנה תוקף וכיוונים חדשים – מוניציפליים ותחבורתיים.

1. בגלל שאני ורוד. רק למרצ יש רקורד כזה בחקיקה, הגנה ומאבק על זכויות הקהילה הגאה. רק במרצ לא צריך להלחם כדי הקול הזה ישמע, ורק על התנועה החדשה-מרצ אני יכול באמת לסמוך מול הקולות ההומופוביים המגיעים מכיוון ש”ס ומפלגות אחרות, שבהחלט עשויות להחזיר אותנו לימים אפלים יותר.

1. בגלל שאהיה פעם גמלאי (כן, זה כבר לא כ”כ רחוק…). מסתבר שמי שדואג באמת לגמלאים הם אנשי מרצ ולא אנשי רשימת הגמלאים. אגודת “כן לזקן” פרסמה דו”ח על פעילות הכנסת בנושא זכויות לגמלאים, ומסתבר שדווקא חיים אורון (ג’ומס) ממוקם במקום השני בפעילות לטובת הגמלאים (אחרי אורית נוקד מהעבודה), בעוד ששר הבריאות יעקב בן יזרי (הגמלאים) ויו”ר ועדת העבודה והרווחה יצחק גלנטי (גמלאים) זוכים לציון לגנאי.

1. בגלל ביבי. בגלל ליברמן. לא רוצה אותם, ולא מוכן להצביע למי שמוכן ללכת איתם לממשלה. וזה כולל את קדימה והעבודה.

1. בגלל האלטרנטיבות. למי אם לא לתנועה החדשה-מרצ? בואו נבחן קצת את האלטרנטיבות:

קדימה? נו, באמת. נכון שציפי לבני היא מועמדת טובה יותר מביבי לראשות הממשלה, אבל זה לא הופך את מופז ואת שאר חבריו לליכוד ב’ טובים יותר מהחברים בליכוד א’. לא, גדעון עזרא, אלי אפללו, ישראל חסון ושאר חבריהם יהיו הראשונים שירוצו לממשלת ביבי, ואני מעדיף להכניס לכנסת את צביה גרינפילד, צלי רשף או עיסווי פריג’.

העבודה? אמרתי כבר שאני שמאלני. העבודה בראשות ברק שכחה מזמן שהיא הייתה פעם שמאל. מי שלוקח בכזאת קלות הרג של ילדים בעזה ומי שמצביע בעד פסילה בלתי חוקית ובלתי דמוקרטית של רשימות ערביות מהשתתפות בבחירות בכנסת אינו ראוי בכלל שאשקול להצביע לו.

התנועה הירוקה-מימד? יש איזה ניסיון ליצור טרנד של הצבעה להם, אבל זו תנועה עם אג’נדה סביבתית כמעט בלעדית, ולשווא חיפשתי במצע שלה אמירות ברורות בנושאים אחרים (למשל אין שמץ של התייחסות לקהילה הגאה, לעומת פרק נרחב על זכויות בעלי חיים). בנוסף, זו תנועה שאינה מתחייבת לא לשבת בממשלה של ביבי וליברמן – וזו כבר סיבה מספיק טובה לא להצביע עבורה.

חד”ש? זה כבר יותר טוב. זה מה שהייתי מצביע אם לא מרצ לא הייתה קיימת. אני מעדיף את התנועה החדשה-מרצ בגלל המחויבות רבת השנים והמוכחת שלה לקהילה הגאה, ובגלל התחושה הקשה שאני מקבל לעיתים מאנשי חד”ש שבטוחים שהם תמיד יודעים, תמיד צודקים, ושבעולם יש תמיד “שחור” ו”לבן” מוחלטים. זה נכון לעיתים, אבל לא תמיד, ומהנציגים שלי אני מצפה לראייה מורכבת יותר של המציאות.

נכון, אין אף מפלגה מושלמת, גם לא התנועה החדשה-מרצ. אבל היא כן מייצגת את עמדותיי ברוב הנושאים שעל סדר היום, חברי הכנסת שלה תמיד הגונים ועובדים קשה, ובים העכור של האלימות והגזענות השוטף את המדינה, אני מוצא בה גם שביב של תקווה.

עופר פיין.

רציתי “לומר” מדוע אני אצביע מרצ. אני בעד יושר ומוסר אישי ופוליטי, אני בעד
                             
שוויון, בעד זכויות אדם במובן העמוק של המילה,בעד מלחמת חורמה נגד גזענות על               
                            
הבטיה השונים,  ב - מרצ אני מוצאת את הבעדים האלה!                              
                             
                            
דבר נוסף כל קול לשמאל השפוי חשוב בעמידה מול הימין המפחיד, ולצערי, המתחזק.

אורנה אייזנשטדט

בגלל  שאצל מרצ הקול שלי הכי אפקטיבי
 
 
 
 
כשאני מגיע לבחירות, ומחליט למי לתת את הקול שלי, אני בודק מה הקול שלי יעשה כשאתן אותו לכל אחת מהמפלגות שמתמודדת עליו.
 
אני בודק שלושה פרמטרים:
1. למה הוא ישמש בעת הרכבת הממשלה?
2. למה הוא ישמש במהלך הקדנציה?
3 איזו הצהרה עקרונית הוא מבטא?
 
 
בואו נראה מה הקול שלי יעשה במרצ:
 
1. רק קול למרצ הוא גם קול בטוח למען המועמד המוביל של מחנה המרכז-שמאל (שכפי שנראה זו תהיה ציפי לבני), וגם קול שבטוח לא ילך לממשלת ביבי, או לממשלה עם ליברמן.
 
2. הנבחרת של מרצ היא נבחרת טובה, רעננה ופעלתנית, שתשתמש בקול שלי בצורה הטובה ביותר האפשרית: גם למען קידום שיוויון כלכלי וחברתי (ג’ומס, אילן גילאון ומוסי רז), גם למען זכויות אדם ולהפרדת דת ומדינה (זהבה גלאון, ניצן הורוביץ והלוואי שגם צביה גרינפילד), גם למען שמירה על הסביבה ופיתוח מערכת תחבורה ציבורית (ניצן הורוביץ, מוסי רז ואילן גילאון), גם למאבק בהתנחלויות (טליה ששון, אבו וילן  ומוסי רז), וכמובן למען מניעת התדרדרות נוספת ביחסינו עם הפלסטינאים ומדינות ערב, והמשך המאבק למען שלום (ואת זה כמובן כולם, בראשות ג’ומס יעשו).
 
אם היא תשב בקואליציה של לבני, היא תשפיע על הממשלה בכיוונים האלה, וככל שיהיה לה יותר כוח, היא תשפיע יותר.
 
ואם היא תשב באופוזיציה של ביבי, הנבחרת הזו תוכל לבנות את מרצ כאלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית מרכזית לקראת הבחירות הבאות, אל מול המדיניות הכלכלית-חברתית  הימנית-קיצונית של ביבי (שהוא ייבא אלינו אחרי כישלונה המהדהד בארץ המקור), ואל מול רפיסות “קדימה” ו”העבודה” שאו שיישבו בגועליצית ביבי-ש”ס-ליברמן, או שיחכו להזדמנות הראשונה להיכנס אליה.
 
את האפשרות להיות שותף , בעזרת הקול שלי, בבניית האלטרנטיבה הזו  - אסור לפספס.
 
3. קול למרצ הוא הצהרה בעד אידאולוגיה של שלום ושוויון, אבל גם בעד ראיה מפוכחת של המציאות. כל מלחמה וכל פעולה צבאית היא רעה. אבל לפעמים הם הכרחיות. ואז יש לעשות אותן במתינות, במינימום ההכרחי, ובלי התלהמות וחדוות מלחמה.
 
רק מרצ נקטה בעת המלחמה בעזה בעמדה האחראית שאומרת שהיה מקום לפעולה צבאית, אבל היא הייתה צריכה להיות פעולה מוגבלת שתביא לחידוש הרגיעה עם החמאס. מרצ התנגדה למלחמה הממושכת ונטולת המעצורים שברק לבני ואולמרט פתחו, ופחדו לעצור גם כשרצו. מרצ קראה להפסקת אש מהיום הראשון. לכן הצבעה למרצ היא הצהרה שכוח צבאי הוא לא פתרון, אבל שלפעמים הוא דרוש לשם השגת פתרון מדיני. וזו הגישה בה אני מאמין.
 
ומה שלא פחות חשוב, הצבעה למרצ, דווקא  לאור הרשימה הנוכחית,  היא הצהרה שאסור לתת למצב בטחוני לדחוק לשוליים את הנושאים הכלכליים, החברתיים, והאזרחיים.
 
 
לכן, בבחירות האלה, בפעם הראשונה אחרי זמן רב, אני מגיע אל הקלפי ללא שום התלבטות. הפעם כל הקריטריונים מראים שההצבעה הנכונה בשבילי בבחירות האלה היא מרצ! זו ההשקעה הנכונה של הקול שלי. זו ההצבעה שבמבט לאחור אני אוכל להיות גאה בה  לאורך כל כהונת הכנסת הבאה.

עמנואל ילין

אז למה אני מצביע מרצ?
אני מביט בצער ובכאב ורואה איך כל המפלגות ה’גדולות’ ממקדות את השיח הפוליטי שלהם ואת התעמולה שלהם אך ורק בנושאי ביטחון. כאילו מנסות לשדר לנו שהאתגר המשמעותי היחידי שיש למדינת ישראל והגורם המהותי בעתידנו הוא אם יהיה לאיראן נשק גרעיני או לא וכו’…
האמת זה כבר נהיה מבהיל איך כל אותם פוליטיקאים, גם אלו אשר כן יש להם אג’נדה רצינית גם בנושאים אחרים, הולכים שבי אחרי העדר בויכוח הנצחי של ‘למי יש יותר גדול’.
מרצ, מאז ומעולם, ובוודאי שבתקופה זו, נותנת אלטרנטיבה אחרת. מרצ היתה ועודנה מפלגה שמאמינה בכך שיש גורמים רבים המשפיעים על החיים שלנו כאן. שיש כאן לא מעט אתגרים חשובים, מכריעים, לחיים כאן, מכריעים לא פחות מן הביטחון. מרצ היא מפלגה של עשייה, מפלגה שעשתה ועושה רבות למען החינוך, למען השכבות החלשות. מרצ מדברת ועושה בנושאי איכות הסביבה, נושא משמעותי כל כך, אשר ‘נשכח’ כמעט אצל המפלגות ה’גדולות’, ובנושאים רבים נוספים. מרצ זו מפלגה שבאמת מאמינה בהכרח בלהגיע לדו קיום כאן. דו קיום עם שכנינו, עם הזרמים השונים בתוכינו, עם עצמנו ומעולם לא חששהלהביע עמדות, גם אם הן לא לא היו אהודות בציבור.
כשאני מסתכל על החיים כאן עכשיו, עוד 10 שנים, עוד 20 שנה, על הידרדרות מערכת החינוך, משבר המים, גידול הפערים בין המעמדות, הזנחה רבת שנים של היישובים הערביים והתעלמות מבעיות קשות במגזר הערבי באופן שרק מעצים תסיסה שעוד עשויה להתפוצץ, הסחר בנשים, פגיעה בזכויות אדם, בעיות קשות בנושאי דת ומדינה, בעיות תחבורה, ועוד נושאים רבכים מהותיים להמשך החיים שלנו כאן, ברור לי שמרצ, המפלגה היחידה שמדברת ועושה בכל הנושאים הללו, מפלגה שלא משתתפת במלחמת ה ‘לי יש יותר גדול’, היא המפלגה שלי.

דני דורי

למתלבטים בין מרצ לחד”ש שלום,
 
אני שומעת סביבי חברים רבים, שנוטים להצביע לחד”ש, בעיקר כמחאה על המלחמה האחרונה. גם מחאה נגד מרצ, על כך שלא התייצבה באופן ברור מספיק נגד המלחמה. אין לי אלא להסכים, שמרצ היתה צריכה להיות ברורה יותר. נכון שג’ומס אמר 6 שעות לאחר התחלת הפעולה, בערוץ 2, שצריך הפסקת אש, אבל איכשהו, המסר לא ממש עבר. יותר מדי קמפיינרים מפוחדים, שמסתובבים ליד המועמדים בזמן בחירות, הסבירו לכולם, שכשיש רוב כזה למלחמה, גם אם יוצאים נגדה, צריך לעשות זאת במתינות, עם הסברים, שלא ניגרר לעמדה של מי שמזוהים כמעדיפים את תושבי עזה על מתיישבי הנגב. למרות שברשימת מרצ לכנסת היו שחשבו שצריך להציג עמדה חדה יותר, בהובלתם של זהבה גלאון ומוסי רז, הקו נשאר מגומגם ולא ברור.
בעיניי זו היתה טעות. במרכז ובימין ממילא חשבו שמרצ נגד המלחמה ובעד הערבים ואילו בקרב השמאל, מרצ נתפסת כמי שלא התנגדה מספיק בתוקף למלחמה מיותרת, שגרמה להרס איום ולהרג המוני של חפים מפשע. יכול להיות שלמרצ מגיע להענש. השאלה היא את מי בדיוק מענישים ומהו המחיר.
האם חד”ש מייצגת באמת רק קו אידאולוגי ללא פשרות? גם אם אין ולא יכול להיות ספק בכך, שכל חברי הכנסת של חד”ש יתייצבו באופן ברור נגד מלחמות מיותרות ובעד תהליך שלום, אם יבוא, האם באמת אפשר לסמוך עליהם, שיתייצבו באופן ברור גם בנושאים אחרים?
דב חנין הוא חבר כנסת מעולה, עם השגים יוצאים מן הכלל בכנסת ה- 17. אבל הוא אחד ומקומו בכנסת ה- 18 מובטח, לשמחתי. אבל חברי הכנסת האחרים והמועמדים הבאים בתור אחריו אינם בהכרח מחוייבים לאותם ערכים וודאי שלא לאותה פעילות. האם כל המתלבטים אם להצביע לחד”ש יודעים מיהו מספר 4, בחד”ש או מהן עמדותיו או עמדתם של המועמדים הבאים שלאחריו? האם הם מחוייבים לקידום זכויות נשים, לקידום זכויות ההומואים והלסביות או להגנה על הסביבה? אם נשפוט לפי נסיון העבר, החברים האחרים בחד”ש פשוט לא שם. האם מי שחושב להצביע חד”ש משוכנע שהוא יודע איך יצביע המועמד הבא כאשר תהיה הצבעה בנושאי דת ומדינה?
 
הבחירה האידאולוגית, למרות הכל, אינה חד”ש, כי אם מרצ. רשימת מרצ לכנסת ה- 18, היא הרשימה הטובה ביותר שהציגה המפלגה מזה שנים רבות. יש בה שילוב בין מנהיגות חברתית אותנטית של אילן גילאון; מחוייבות סביבתית מקסימלית של מוסי רז וניצן הורוביץ; זהבה גלאון, שההתייצבות המדינית שלה ושל מוסי ברורה וחסרת פשרות; וג’ומס בראש, אשר גם אם יש מי שאינם מתלהבים מדרך התבטאותו המתונה, לא יכול להיות חולק על תרומתו האדירה לקידום הזכויות החברתיות בישראל.
גם כל אחד מהמועמדים הבאים של מרצ לכנסת מחוייב באופן מוחלט לקידום זכויות האדם, להפרדת הדת מהמדינה, ליצירת חברה צודקת יותר ולקידומו של כל תהליך שלום.
 
כל קול נוסף למרצ, הוא קול נטו לקידום כל הנושאים העקרוניים החשובים לכולנו. מנדט נוסף למרצ מוסיף באופן ברור ומשמעותי להיקף הפעילות בכנסת לקידום החברה הישראלית. האם באמת אפשר לומר זאת בוודאות על רשימת מועמדים אחרת?
 
 
יפעת סולל

מרצ היא המפלגה היחידה שאינה חוששת לומר כי פעולות של מדינה צריכות להיות לא רק חוקיות אלא גם צודקות ומוסריות. זה הרבה מאד וזה עולה לנו במנדטים רבים.

מפלגות אחרות תומכות ברעיון שמותר למדינה גם לעבור על החוק כשזה רצוי (למי?), או כשזה נוח (לנו, תמיד לנו), או כשהחוק מגביל (אותנו מלעשות ככל העולה על רוחנו). “בלי בג”צ ובלי בצלם” אמר לא אחר מאשר רבין. והוא נחשב לאביר שלום פוסט מורטם.

אפילו אלה מהמפלגות שמוכנות “להכיר” בחוקי מדינת ישראל, נוהגות לוותר בקלות על משפט העמים – למשל בכל הכרוך בחוק הבינלאומי. להזכירכם, גם ללא הפצצות על אזרחים, ישראל מבצעת בשטחים הכבושים פעולות רבות שאינן מתיישבות עם החוק הבינלאומי: החל מסיפוח (חוקי אולי לפי חוקי המדינה אבל לא חוקי במשפט הבינלאומי) עבור בהעברת אוכלוסיה שלנו לשטחים הכבושים, דרך שימוש ציני ואסור בשטחי ציבור שם שלא למטרות של האוכלוסייה המקומית, ועד לאחזקה במאסר של אזרחים מהשטחים האלה בישראל (לפי החוק הבינלאומי יש להחזיקם במאסר בארצם).

זה באשר לחוק. מי עוד מדבר על מוסר?

רק אנחנו.

אנחנו רוצים שההתנהלות של המדינה שלנו תהיה חוקית, צודקת ומוסרית בלי קשר לאיך שהאויב מתנהג. מרצ אינה רוצה להידמות לאויב ולא לאמץ את שיטות הפעולה שלו. כי אם נהיה כמוהו הרי שהוא ניצח: אם מדינת ישראל תהיה עוד איראן או עוד סוריה – (וזה מה שיקרה למדינה שמאורותיה הם מסוגו של ליברמן וביבי) – היא לא תהיה.

אנחנו רוצים מוסר במידה - איננו מקבלים מוסר כפול.

חז”ל קראו לזה בלשון ציורית “טול קורה”. דוגמאות

אנחנו היינו רוצים שיהיה שלום עם שכנינו, ומאמינים שזה אפשרי. אם נפשיט את העמדות של שני הצדדים מהציניות הפוליטית ומהתמרונים והדאווינים – יהיה שלום. עד שזה יקרה (אם בכלל) – יהיו מלחמות. אך כדי שנשרוד במלחמות אלה לא רק בגופנו אלא גם בנפשנו, אנחנו בעד עקרונות מוסר כגון: התשובה לעוולה אינה עוולה נגדית, כי שני “רע” אינם עושים אף לא אחד “טוב”.

אנחנו נגד שימוש באוכלוסיה אזרחית כדי להגן על הצבא. ואנחנו נגד שימוש בתירוץ הזה כדי לפגוע באוכלוסיה אזרחית.

החמאס למשל, כמו גם חיזבאללה מוריו, מרבה לפעול מתוך אוכלוסיה אזרחית. זה ציני, זה שפל, ולא מקובל עלינו. עיזבו את האוכלוסייה האזרחית בצד. אולם אם צד אחד בכל זאת מפר את העיקרון ומשתמש באוכלוסייה האזרחית, זה לא נותן לדעתנו לצד השני חופש השמדה.

זה נכון לשני הצדדים. גם מתקני הצבא הישראלי נמצאים במרכזי אוכלוסין, למשל הקריה בתל אביב. בכל זאת לא התקבל על דעתנו שסאדם חוסיין הפציץ את תל אביב עם טיליו.

לישראל טילים יותר משוכללים מאשר לכל מדינות ערב סביבנו, בודאי יותר מאשר לארגונים כמו חמאס וחיזבאללה. אפילו “המחרטות” שלנו, שמייצרות את הטילים, יותר משוכללות משלהם. בדבר אחד אין הבדל: גם ” המחרטות ” שלנו, כמו שלהם, מוצבות במפעלים במרכזי אוכלוסין.

אז אולי הסיבה לכך איננה שאנחנו או הם ציניים, אלא משום שבאחד האיזורים הכי צפופים בעולם, כשיש לך הרבה תושבים על שטח יחסית קטן, ויש לך גם צבא וגם מערכת ייצור בטחוני- הכל יוצא יחד, בצפיפות, מעל ומתחת ובמעורבב. עוד סיבה לא לירות ולא פזר פצצות ולא לשחק באש. אם כבר צפוף לנו, לפחות שיהיה שלום.

לוי ויינר.