חלפו 50 שנים מאז עזבתי את תיכון חדש. הייתי נער, חניך השומר הצעיר ובעל רצון לצאת לעולם ולבנות חברה טובה וצודקת יותר. תיכון חדש, יחד עם בית הורי והשומר הצעיר, היה המקום בו התעצבו השקפת עולמי ודעותיי הפוליטיות. אחד הדברים הזכורים לי ביותר מימי התיכון הוא מבצע קדש. כנער אני זוכר את החשש מהמלחמה, בדומה מאוד למתרחש בימים אלה. בקדש כבשנו את עזה בפעם הראשונה ועזבנו אותה לראשונה. מאוחר יותר, הגיעו שנים של כיבוש, שליטה והתנתקות ולבסוף עוד מבצע ועוד הרוגים. אני מתקשה לספור את כמות פעמים בהן נסינו להשליט את נחת זרוענו על חבל הארץ הארור הזה.

כעת, אחרי 50 שנים, אני יושב מול תלמידים צעירים ומשוחח איתם על אותה עזה ועל אותם הפתרונות. אפשר היה להתייאש מהשכשוך האין סופי שלנו בבוץ העזתי. אפשר היה גם להתייאש כחושבים עלי ועל חברי, אשר ביקשו לבנות חברה צודקת והיום אנו מציגים לתלמידים אלה חברה פחות שוויונית ופחות סולידארית. אבל עם חזרתי היום לתיכון חדש, חשתי בדיוק להיפך. חשתי תקווה כי מולי ישבו תלמידים מעורבים, שרוצים לדעת ואני מקווה שרוצים גם לשנות. בסיום פרק השאלות פנה אלי תלמיד בשם לביא, שהזהיר כי הוא חולק על הדברים שאמרתי. לאחר חילופי דברים, הוא ניגש אלי והודה לי על האופן בו השבתי לטענות הקשות אותן העלה. מבחינתי, זהו הישג נוסף ביכולת לקיים ויכוח פוליטי, גם אם חריף, תוך כיבוד עמדת האחר, החולק עליך, מבלי לוותר את העמדות הברורות שלך.

אני תקווה שבעוד 50 שנים כשישב אחד מאותם התלמידים מול מחזור 2059, הוא לא יצטרך לדבר על עזה, כי אחרת באמת אין לנו מה להציע לילדים האלה.