שישי בבוקר ואני נוסע לבקר את השכנים בעוטף עזה, בקיבוצי המועצה אזורית  אשכול והמועצה אזורית חוף אשקלון. מתחילים בניר יצחק. השבועיים של מלחמה קירבו בין החברים. העמידה המשותפת תחת איום הקסאמים והגראדים מגבשת ומלכדת. כך בניר יצחק וכך גם בנירים וזיקים, אליהם הגעתי בהמשך. כמעט אף חבר לא עוזב, פרט, אולי, להתרעננות קצרה, נשארים ביחד. 

זו איננה הפעם הראשונה, בה ביקרתי ביישובי עוטף עזה בשבועיים האחרונים, אך הפעם הרגשתי שהעמדות שלנו מקובלות על החברים. כמונו, הם חשבו שהממשלה לא יכלה לעמוד מנגד כאשר מתבצע ירי יום יומי מעזה, אבל עכשיו הגיע הזמן להפסיק את האש ולדבר. גם אם הקסאמים ממשיכים ליפול, והם ממשיכים ליפול באזור גם כעת. קיים פחד שהממשלה לא מסוגלת לקבל החלטות ובעניין זה יש דה ז‘ה וו כמעט הכרחי למלחמת לבנון השניה. 

שבחים רבים מגיעים למועצות האזוריות. התושבים מרוצים מתפקוד הרשויות שלהן. כל שנדרש מגיע ובזמן. מהממשלה פחות מתלהבים שם. עכשיו, כמו במחזה, כל האורות מופנים אל עבר עוטף עזה וכולם מברכים, מסייעים ומחבקים. אבל החברים מכירים גם את היום שאחרי ובעיקר את הלפני, כאשר חיכו במשך שנים למיגון ולא קיבלו, כאשר ביטלו את קו הרכבת באר שבע-אשקלון ואת הימים בהם המדינה זנחה לחלוטין את הפריפריה. גם למלחמה הזו יהיה יום שאחרי ולכן הם לא ממהרים להתבשם מהחום והאהבה המורעפים עליהם כעת. הבטחתי להם שנאנחנו נסייע ככל שניתן בנושאי מס רכוש והפיצויים. 

הסיור הסתיים בזיקים והמשכתי צפונה לאזור המרכז. בינתיים, יצאה הודעה ממשרד ראש הממשלה לפיה ישראל לא מקבלת את החלטת האו“ם. המבצע ממשיך. מדוע ולאן זה מוביל, אין לדעת. יותר מזה, אני לא בטוח שמי שצריך להחליט יודע. אני יודע שצריך לעצור את האש ולהגיע לפתרון מדיני. ביום שבת תהיה עצרת מחאה הקוראת להפסקת אש ולהאצת הפעילות באפיק המדיני.