לתיבת המייל שלי הגיעו מספר לא מבוטל של תגובות להשתתפותנו בהפגנה מול הקריה במוצ“ש האחרון. מצד שמאל, שאלו איפה היינו עד כה ולמה תמכנו ביציאה למבצע מלכתחילה. מימין תקפו אותנו על חוסר הרגישות בקיום הפגנה, נוכח העובדה שעשרות אלפי ישראלים נמצאים תחת איום הרקטות ואלפים אחרים הם בני משפחה של חיילי צה“ל. יש שאומרים שכשתוקפים אותך משני צדדים מצבך טוב. אני לא חסיד גדול של האיזון הקדוש וחושב שלאורך כל המבצע הצבאי בדרום, וגם עכשיו, הלכנו עם האמת שלנו. לא פעלנו כאוטומט ולא נסינו לפשט את העמדות, גם אם היו שחשבו שלפני בחירות צריך לדבר במסרים קצרים וקליטים. 

לאור התלונות על אי בהירות עמדתנו חשבתי שיהיה נכון להבהיר את הדברים בפוסט מיוחד.

אני וחברי האמנו שכאשר ארגון טרור כמו החמאס מודיע באופן חד צדדי שהוא מסיים את הפסקת האש ויורה עשרות טילים על ישראל, זכותה וחובתה של ישראל לצאת ולהגן על תושבי הדרום. כל אלה שדיברו על סיום המהלך בהידברות לפני הפעולה, כנראה לא מכירים בכך שהדבר לא היה ישים. נכון, גם בזמן הפסקת האש היו חריגות משני הצדדים. ישראל ביצעה פעולה ראוותנית במסגרתה חוסלה חולית חמאס והחמאס ירה מספר קסאמים עוד במהלך הפסקת האש. אך למרות כל אלה, בתאריך הקובע, החמאס היה זה שהודיע על סיום הפסקת האש, על אי-רצון לחדש את הרגיעה או אפילו להידבר על חידושה. אני חייב להודות שהיו בתנועה דיונים לא קלים בנושא הזה. היו דעות לכאן ולכאן. הויכוח התחדד עוד יותר לאור מספר הנפגעים ביום הראשון למבצע ובימים שאחריו.

עוד לפני תחילת המבצע וכבר מיומו הראשון, טענו שלא יכול להיות הישג צבאי שאינו שלוב בפתרון מדיני. אי לכך, האמנו שאחרי התגובה הצבאית הראשונה ישראל צריכה להקדיש את כל מרצה לחתירה לפתרון מדיני. לכן, התנגדנו לפעולה קרקעית ולהמשך ירי ללא מטרה מוגדרת. אני מאמין שהתוצאות הושגו כבר בימי המבצע הראשונים וגרירת הרגליים בנושא הפסקת האש רק מסבכת את ישראל בבוץ העזתי ובזירה הבינלאומית.

ובאשר להפגנה, מצב בו המדינה מכריזה על שקט יורים אינו מקובל עלינו. אנחנו מכבדים את הכוחות הלוחמים ואת בני משפחותיהם, אני עצמי אבא לשני בנים המשתתפים במערכה, אך האינטרס הישראלי, כפי שאנו רואים אותו, הוא להפסיק את האש. איננו יכולים לשבת מנגד ולחכות שהצבא יעשה את שלו. אני רוצה להזכיר שהפגנות נגד המלחמה היו כבר במלחמת לבנון הראשונה והם חלק מהחובה הדמוקרטית של כל מי שחש אחריות לנעשה כאן.  

ולסיום יש לתת מענה לשאלה מדוע לא השתתפנו בהפגנות קודמות. אנחנו בחרנו שלא לשתף פעולה אם אלו שהתנגדו באופן מהותי לזכותה של ישראל לממש את חובתה לפעול כנגד מי שבאופן מתמשך ומכוון פוגע באוכלוסייה האזרחית במדינה. 

ישראל נמצאת היום במצב מורכב. חיילי צה“ל נמצאים עמוק בשטח העזתי וכל יום שחולף מגדיל את הסיכון לשלומם. במקביל בזירה הבינלאומית גדל הלחץ על ישראל להפסיק את האש. התנועה החדשה מרצ רואה הישג צבאי כאשר הוא משרת יעד מדיני. מכאן, אנחנו רואים את הפתרון האפשרי היחיד בקבלה של הפסקת אש על בסיס ההצעה המצרית והחלטת מועצת הביטחון. הסכם הפסקת אש צריך לכלול שני חלקים: החלק הראשון, נוגע למעברים ולציר פילדלפי, כולל הבנות מול מצרים ומדינות נוספות שעיקרן מניעת הברחות מסיני אל הרצועה. החלק השני, ידון בפרטי הרגיעה מול החמאס, בעקיפין או במישרין. כל פתרון אחר, בין אם לא להחליט ולהשאיר את מצב הכוחות כפי שהוא עכשיו, ובין אם הרחבת המבצע וכיבוש הרצועה, יביא לסיכון מיותר של חיילי צה“ל ויסבך את ישראל בזירה הבינלאומית. לדעתנו, לא נוכל להשיג בעתיד יותר ממה שהשגנו היום והמצב עלול רק ללכת ולהסתבך. עמדה ישראלית שאומרת כי לא נפסיק את האש כל עוד החמאס יורה, מאפשרת בעצם לחמאס לקבוע מתי תסתיים המלחמה, ואיך.