ביליתי בשבוע שעבר מספר שעות, עם ניצן הורוביץ, בחוג בית לצעירים. קרוב ל-200 חברים הגיעו לשאול, לשמוע ולהביע דעה. זה בהחלט היה ערב לא שגרתי. הצעירים שהגיעו היו מלאי נכונות להקשיב ולהתווכח בשלל הנושאים ולא איבדו סבלנות גם כשהשיחה נכנסה לשעתה השלישית.

רבים מהסובבים אותי התייחסו לערב הזה בפליאה. אני, לעומתם, ראיתי בערב הוכחה שאפשר גם אחרת. הערב הזה צריך להיות הסטנדרט. אני חושב שאנחנו לא נותנים מספיק קרדיט לצעירים. מצד אחד אסור לנו לתת לצעירים את התחושה שאין מה לעשות והדרך לשינוי חסומה בפניהם, ומצד שני אסור לנו להתפשר עם אלה שמרגישים שמישהו כבר יסדר להם את העניינים, שהפוליטיקה היא  לא בשבילם. אני חושב שאי מעורבות פוליטית היא חלק מחינוך לקוי ומובילה בסופו של דבר לחיפוש תמידי אחרי איש חזק.  

אל לנו להלין על הצעירים כאשר הפוליטיקאים שלנו מתייחסים אליהם בזלזול. מי שמוליכה את הטרנד הזה, לצערי, זוהי ציפי לבני. נראה שכמעט אי אפשר לפתוח טלוויזיה בלי לראות אותה רוקדת במועדון או מתקלטת על הרחבה. זר שהיה מגיע לכאן היה יכול לחשוב שמדובר במתחרה בתוכנית ריאלטי ולא במי שרוצה להיות ראש הממשלה.  הקמפיינרים של לבני שכניעו אותה שלדבר זה משעמם, אז היא פשוט מתמקצעת בלהיות אחת מהחבר’ה.

 בשנת 1959 כשאני הצבעתי לראשונה לכנסת השאלה האם להצביע כלל לא עמדה על הפרק. הצבעתי למפ”ם, כהמשך לפעילותי כמדריך בשומר הצעיר. אני וחבריי היינו חדורי אידיאולוגיה וניהלנו שיחות ארוכות על אופייה של החברה בה אנו רוצים  לחיות. הצעירים של היום רוצים להיות שותפים לא פחות מאתנו ואם ניתן להם את האפשרות להעלות את השאלות הקשות, הלבטים והתהיות ונציג פוליטיקה של שליחות ציבוריות ויושרה, אולי ישוב האמון שלהם במערכת הפוליטית ואפילו יגבר רצונם להשתלב בעשייה הציבורית ולשנות.