לתיבת המייל שלי הגיעו מספר לא מבוטל של תגובות להשתתפותנו בהפגנה מול הקריה במוצ“ש האחרון. מצד שמאל, שאלו איפה היינו עד כה ולמה תמכנו ביציאה למבצע מלכתחילה. מימין תקפו אותנו על חוסר הרגישות בקיום הפגנה, נוכח העובדה שעשרות אלפי ישראלים נמצאים תחת איום הרקטות ואלפים אחרים הם בני משפחה של חיילי צה“ל. יש שאומרים שכשתוקפים אותך משני צדדים מצבך טוב. אני לא חסיד גדול של האיזון הקדוש וחושב שלאורך כל המבצע הצבאי בדרום, וגם עכשיו, הלכנו עם האמת שלנו. לא פעלנו כאוטומט ולא נסינו לפשט את העמדות, גם אם היו שחשבו שלפני בחירות צריך לדבר במסרים קצרים וקליטים. 

לאור התלונות על אי בהירות עמדתנו חשבתי שיהיה נכון להבהיר את הדברים בפוסט מיוחד.

אני וחברי האמנו שכאשר ארגון טרור כמו החמאס מודיע באופן חד צדדי שהוא מסיים את הפסקת האש ויורה עשרות טילים על ישראל, זכותה וחובתה של ישראל לצאת ולהגן על תושבי הדרום. כל אלה שדיברו על סיום המהלך בהידברות לפני הפעולה, כנראה לא מכירים בכך שהדבר לא היה ישים. נכון, גם בזמן הפסקת האש היו חריגות משני הצדדים. ישראל ביצעה פעולה ראוותנית במסגרתה חוסלה חולית חמאס והחמאס ירה מספר קסאמים עוד במהלך הפסקת האש. אך למרות כל אלה, בתאריך הקובע, החמאס היה זה שהודיע על סיום הפסקת האש, על אי-רצון לחדש את הרגיעה או אפילו להידבר על חידושה. אני חייב להודות שהיו בתנועה דיונים לא קלים בנושא הזה. היו דעות לכאן ולכאן. הויכוח התחדד עוד יותר לאור מספר הנפגעים ביום הראשון למבצע ובימים שאחריו.

המשך »

שישי בבוקר ואני נוסע לבקר את השכנים בעוטף עזה, בקיבוצי המועצה אזורית  אשכול והמועצה אזורית חוף אשקלון. מתחילים בניר יצחק. השבועיים של מלחמה קירבו בין החברים. העמידה המשותפת תחת איום הקסאמים והגראדים מגבשת ומלכדת. כך בניר יצחק וכך גם בנירים וזיקים, אליהם הגעתי בהמשך. כמעט אף חבר לא עוזב, פרט, אולי, להתרעננות קצרה, נשארים ביחד. 

זו איננה הפעם הראשונה, בה ביקרתי ביישובי עוטף עזה בשבועיים האחרונים, אך הפעם הרגשתי שהעמדות שלנו מקובלות על החברים. כמונו, הם חשבו שהממשלה לא יכלה לעמוד מנגד כאשר מתבצע ירי יום יומי מעזה, אבל עכשיו הגיע הזמן להפסיק את האש ולדבר. גם אם הקסאמים ממשיכים ליפול, והם ממשיכים ליפול באזור גם כעת. קיים פחד שהממשלה לא מסוגלת לקבל החלטות ובעניין זה יש דה ז‘ה וו כמעט הכרחי למלחמת לבנון השניה. 

שבחים רבים מגיעים למועצות האזוריות. התושבים מרוצים מתפקוד הרשויות שלהן. כל שנדרש מגיע ובזמן. מהממשלה פחות מתלהבים שם. עכשיו, כמו במחזה, כל האורות מופנים אל עבר עוטף עזה וכולם מברכים, מסייעים ומחבקים. אבל החברים מכירים גם את היום שאחרי ובעיקר את הלפני, כאשר חיכו במשך שנים למיגון ולא קיבלו, כאשר ביטלו את קו הרכבת באר שבע-אשקלון ואת הימים בהם המדינה זנחה לחלוטין את הפריפריה. גם למלחמה הזו יהיה יום שאחרי ולכן הם לא ממהרים להתבשם מהחום והאהבה המורעפים עליהם כעת. הבטחתי להם שנאנחנו נסייע ככל שניתן בנושאי מס רכוש והפיצויים. 

הסיור הסתיים בזיקים והמשכתי צפונה לאזור המרכז. בינתיים, יצאה הודעה ממשרד ראש הממשלה לפיה ישראל לא מקבלת את החלטת האו“ם. המבצע ממשיך. מדוע ולאן זה מוביל, אין לדעת. יותר מזה, אני לא בטוח שמי שצריך להחליט יודע. אני יודע שצריך לעצור את האש ולהגיע לפתרון מדיני. ביום שבת תהיה עצרת מחאה הקוראת להפסקת אש ולהאצת הפעילות באפיק המדיני.

חלפו 50 שנים מאז עזבתי את תיכון חדש. הייתי נער, חניך השומר הצעיר ובעל רצון לצאת לעולם ולבנות חברה טובה וצודקת יותר. תיכון חדש, יחד עם בית הורי והשומר הצעיר, היה המקום בו התעצבו השקפת עולמי ודעותיי הפוליטיות. אחד הדברים הזכורים לי ביותר מימי התיכון הוא מבצע קדש. כנער אני זוכר את החשש מהמלחמה, בדומה מאוד למתרחש בימים אלה. בקדש כבשנו את עזה בפעם הראשונה ועזבנו אותה לראשונה. מאוחר יותר, הגיעו שנים של כיבוש, שליטה והתנתקות ולבסוף עוד מבצע ועוד הרוגים. אני מתקשה לספור את כמות פעמים בהן נסינו להשליט את נחת זרוענו על חבל הארץ הארור הזה.

כעת, אחרי 50 שנים, אני יושב מול תלמידים צעירים ומשוחח איתם על אותה עזה ועל אותם הפתרונות. אפשר היה להתייאש מהשכשוך האין סופי שלנו בבוץ העזתי. אפשר היה גם להתייאש כחושבים עלי ועל חברי, אשר ביקשו לבנות חברה צודקת והיום אנו מציגים לתלמידים אלה חברה פחות שוויונית ופחות סולידארית. אבל עם חזרתי היום לתיכון חדש, חשתי בדיוק להיפך. חשתי תקווה כי מולי ישבו תלמידים מעורבים, שרוצים לדעת ואני מקווה שרוצים גם לשנות. בסיום פרק השאלות פנה אלי תלמיד בשם לביא, שהזהיר כי הוא חולק על הדברים שאמרתי. לאחר חילופי דברים, הוא ניגש אלי והודה לי על האופן בו השבתי לטענות הקשות אותן העלה. מבחינתי, זהו הישג נוסף ביכולת לקיים ויכוח פוליטי, גם אם חריף, תוך כיבוד עמדת האחר, החולק עליך, מבלי לוותר את העמדות הברורות שלך.

אני תקווה שבעוד 50 שנים כשישב אחד מאותם התלמידים מול מחזור 2059, הוא לא יצטרך לדבר על עזה, כי אחרת באמת אין לנו מה להציע לילדים האלה.

מוטב שנגיע להכרעה על הסכם הפסקת אש עכשיו ולא בעוד חודשיים כשנהיה שקועים עד צוואר בתוך עזה, עם קורבנות גדולים לשני הצדדים.

בימים האחרונים נפגשתי עם ראש הממשלה, שר הביטחון ושוחחתי עם שרת החוץ. מבלי לייחס את דבריי למי מהם, הרושם אותו קיבלתי הוא שמדינת ישראל עומדת בפני פרשת דרכים: קבלה של הסכם הפסקת אש אותו הניחו המתווכים הבינלאומיים על השולחן או כניסה מסיבית של כוחות יבשתיים למרכזי הערים העזתיות והסתבכות בבוץ העזתי. לנו בתנועה החדשה מרצ ההכרעה נראית כמעט מובנת מאליה. אין טעם לסכן את שלומם של חיילי צה”ל ולסבך את ישראל במלחמה ממושכת כשבסופו של דבר, נשיג את אותן מטרות שיכולנו להשיג מלכתחילה. ניצחון בקרב הוא לא מטרה אלא ניצחון בשדה המדיני. ניצחון כזה מתבטא בהגעה להסכם הפסקת אש מוסכם, השבת הביטחון לתושבי הדרום, מניעת הברחת נשק ואמצעי לחימה לגדה ובסופו של דבר השבת גלעד שליט הביתה.