ביליתי בשבוע שעבר מספר שעות, עם ניצן הורוביץ, בחוג בית לצעירים. קרוב ל-200 חברים הגיעו לשאול, לשמוע ולהביע דעה. זה בהחלט היה ערב לא שגרתי. הצעירים שהגיעו היו מלאי נכונות להקשיב ולהתווכח בשלל הנושאים ולא איבדו סבלנות גם כשהשיחה נכנסה לשעתה השלישית.

רבים מהסובבים אותי התייחסו לערב הזה בפליאה. אני, לעומתם, ראיתי בערב הוכחה שאפשר גם אחרת. הערב הזה צריך להיות הסטנדרט. אני חושב שאנחנו לא נותנים מספיק קרדיט לצעירים. מצד אחד אסור לנו לתת לצעירים את התחושה שאין מה לעשות והדרך לשינוי חסומה בפניהם, ומצד שני אסור לנו להתפשר עם אלה שמרגישים שמישהו כבר יסדר להם את העניינים, שהפוליטיקה היא  לא בשבילם. אני חושב שאי מעורבות פוליטית היא חלק מחינוך לקוי ומובילה בסופו של דבר לחיפוש תמידי אחרי איש חזק.  

אל לנו להלין על הצעירים כאשר הפוליטיקאים שלנו מתייחסים אליהם בזלזול. מי שמוליכה את הטרנד הזה, לצערי, זוהי ציפי לבני. נראה שכמעט אי אפשר לפתוח טלוויזיה בלי לראות אותה רוקדת במועדון או מתקלטת על הרחבה. זר שהיה מגיע לכאן היה יכול לחשוב שמדובר במתחרה בתוכנית ריאלטי ולא במי שרוצה להיות ראש הממשלה.  הקמפיינרים של לבני שכניעו אותה שלדבר זה משעמם, אז היא פשוט מתמקצעת בלהיות אחת מהחבר’ה.

 בשנת 1959 כשאני הצבעתי לראשונה לכנסת השאלה האם להצביע כלל לא עמדה על הפרק. הצבעתי למפ”ם, כהמשך לפעילותי כמדריך בשומר הצעיר. אני וחבריי היינו חדורי אידיאולוגיה וניהלנו שיחות ארוכות על אופייה של החברה בה אנו רוצים  לחיות. הצעירים של היום רוצים להיות שותפים לא פחות מאתנו ואם ניתן להם את האפשרות להעלות את השאלות הקשות, הלבטים והתהיות ונציג פוליטיקה של שליחות ציבוריות ויושרה, אולי ישוב האמון שלהם במערכת הפוליטית ואפילו יגבר רצונם להשתלב בעשייה הציבורית ולשנות.

לתיבת המייל שלי הגיעו מספר לא מבוטל של תגובות להשתתפותנו בהפגנה מול הקריה במוצ“ש האחרון. מצד שמאל, שאלו איפה היינו עד כה ולמה תמכנו ביציאה למבצע מלכתחילה. מימין תקפו אותנו על חוסר הרגישות בקיום הפגנה, נוכח העובדה שעשרות אלפי ישראלים נמצאים תחת איום הרקטות ואלפים אחרים הם בני משפחה של חיילי צה“ל. יש שאומרים שכשתוקפים אותך משני צדדים מצבך טוב. אני לא חסיד גדול של האיזון הקדוש וחושב שלאורך כל המבצע הצבאי בדרום, וגם עכשיו, הלכנו עם האמת שלנו. לא פעלנו כאוטומט ולא נסינו לפשט את העמדות, גם אם היו שחשבו שלפני בחירות צריך לדבר במסרים קצרים וקליטים. 

לאור התלונות על אי בהירות עמדתנו חשבתי שיהיה נכון להבהיר את הדברים בפוסט מיוחד.

אני וחברי האמנו שכאשר ארגון טרור כמו החמאס מודיע באופן חד צדדי שהוא מסיים את הפסקת האש ויורה עשרות טילים על ישראל, זכותה וחובתה של ישראל לצאת ולהגן על תושבי הדרום. כל אלה שדיברו על סיום המהלך בהידברות לפני הפעולה, כנראה לא מכירים בכך שהדבר לא היה ישים. נכון, גם בזמן הפסקת האש היו חריגות משני הצדדים. ישראל ביצעה פעולה ראוותנית במסגרתה חוסלה חולית חמאס והחמאס ירה מספר קסאמים עוד במהלך הפסקת האש. אך למרות כל אלה, בתאריך הקובע, החמאס היה זה שהודיע על סיום הפסקת האש, על אי-רצון לחדש את הרגיעה או אפילו להידבר על חידושה. אני חייב להודות שהיו בתנועה דיונים לא קלים בנושא הזה. היו דעות לכאן ולכאן. הויכוח התחדד עוד יותר לאור מספר הנפגעים ביום הראשון למבצע ובימים שאחריו.

המשך »

שישי בבוקר ואני נוסע לבקר את השכנים בעוטף עזה, בקיבוצי המועצה אזורית  אשכול והמועצה אזורית חוף אשקלון. מתחילים בניר יצחק. השבועיים של מלחמה קירבו בין החברים. העמידה המשותפת תחת איום הקסאמים והגראדים מגבשת ומלכדת. כך בניר יצחק וכך גם בנירים וזיקים, אליהם הגעתי בהמשך. כמעט אף חבר לא עוזב, פרט, אולי, להתרעננות קצרה, נשארים ביחד. 

זו איננה הפעם הראשונה, בה ביקרתי ביישובי עוטף עזה בשבועיים האחרונים, אך הפעם הרגשתי שהעמדות שלנו מקובלות על החברים. כמונו, הם חשבו שהממשלה לא יכלה לעמוד מנגד כאשר מתבצע ירי יום יומי מעזה, אבל עכשיו הגיע הזמן להפסיק את האש ולדבר. גם אם הקסאמים ממשיכים ליפול, והם ממשיכים ליפול באזור גם כעת. קיים פחד שהממשלה לא מסוגלת לקבל החלטות ובעניין זה יש דה ז‘ה וו כמעט הכרחי למלחמת לבנון השניה. 

שבחים רבים מגיעים למועצות האזוריות. התושבים מרוצים מתפקוד הרשויות שלהן. כל שנדרש מגיע ובזמן. מהממשלה פחות מתלהבים שם. עכשיו, כמו במחזה, כל האורות מופנים אל עבר עוטף עזה וכולם מברכים, מסייעים ומחבקים. אבל החברים מכירים גם את היום שאחרי ובעיקר את הלפני, כאשר חיכו במשך שנים למיגון ולא קיבלו, כאשר ביטלו את קו הרכבת באר שבע-אשקלון ואת הימים בהם המדינה זנחה לחלוטין את הפריפריה. גם למלחמה הזו יהיה יום שאחרי ולכן הם לא ממהרים להתבשם מהחום והאהבה המורעפים עליהם כעת. הבטחתי להם שנאנחנו נסייע ככל שניתן בנושאי מס רכוש והפיצויים. 

הסיור הסתיים בזיקים והמשכתי צפונה לאזור המרכז. בינתיים, יצאה הודעה ממשרד ראש הממשלה לפיה ישראל לא מקבלת את החלטת האו“ם. המבצע ממשיך. מדוע ולאן זה מוביל, אין לדעת. יותר מזה, אני לא בטוח שמי שצריך להחליט יודע. אני יודע שצריך לעצור את האש ולהגיע לפתרון מדיני. ביום שבת תהיה עצרת מחאה הקוראת להפסקת אש ולהאצת הפעילות באפיק המדיני.

דו“ח העוני השנה היה אקורד הסיום בתקופה של הישגים כלכליים. הצמיחה גדלה הגירעון קטן מצבה של ישראל לא היה יכול להיות טוב יותר. רק סקטור אחד נותר ללא שינוי - העניים. למרות שנים של צמיחה מעט מאוד עניים נהיו עניים פחות. המדד הזה רק מוכיח שתיאורית החלחול לפיה, ההשקעה מלמעלה בבעלי ההון והשפע יחלחלו בהדרגה עד לשכבות המוחלשות, נכשלה. אם בשנות הגאות לא הצלחנו להיטיב עם השכבות החלשות, מה יקרה כעת כשאנו בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים הקשים ביותר שידענו.

נהוג להאשים את נערי האוצר בכל צרות הכלכלה ובעיקר בקפיטליזם הגס שאנו עדים לו. אני מסרב לזרוק עליהם את האחריות. בסופו של דבר מי שמנווט את הספינה היא ממשלת ישראל ושריה, וזו ניהלה בשנים האחרונות מדיניות מאוד ברורה. מאחרי המדיניות הזו יש שם ויש כתובת- בנימין נתניהו, האיש המחשיב עצמו למר כלכלה הביא את ישראל לכלכלת שוק קיצונית, בדומה לזה שהנהיג ג‘ורג‘ בוש בארה“ב. 

נתניהו מאמין שהמדינה אינה מסוגלת לנהל כלום ולכן צריך להפריט הכל, מחברות ממשלתיות ועד שירותים חברתיים. אנחנו, לעומתו, תומכים בתפיסה סוציאל-דמוקרטית שיודעת להעריך  אך תפקידו של השוק, אך גם מכירה בחשיבותם הגדולה של מנגנוני איזון ובלימה של המדינה. לדעתנו, המדינה צריכה לחשוב היטב לפני שהיא מפריטה עצמה לדעת.  

נתניהו, בניגוד לחברי קדימה והעבודה, אינו מסתיר את עמדותיו. הוא מאמין שהמגזר הציבורי הוא איש שמן ומזיק התלוי כעל על כתפי המגזר הפרטי, לכן הוא מציע להפריט את מרבית נכסי המדינה, להוריד מיסים ובכך להקטין את הכנסות המדינה ולהשקיע את כספי הפנסיה בבורסה ולא באגרות חוב ממשלתיות. הבעיה היא שנתניהו לא מסביר כיצד הדבר משתלב עם תוספת השקעה בחינוך, בבריאות ובביטחון אותם הוא מבטיח.  כנראה, חודשיים לפני הבחירות זהו זמן הקוסמים, המכשפים ומבטיחי הסרק. 

לעומת נתניהו, ממשלת קדימה-העבודה-ש“ס התגאתה עד מאוד על היותה “חברתית” ועל ניהול מדיניות כלכלית לתפארת, המתאפיינת הן בהגדלת הצמיחה והן ברגש חברתי ייחודי מאין כמוהו. אין צורך לומר שלא כך הם פני הדברים ושבכל פרמטר אפשרי, מדינת ישראל שוברת שיאים עולמיים: במספר הילדים מתחת לקו העוני, בפערים בחינוך, ברמה נמוכה של קצבאות זקנה ועוד. בפועל, הממשלה היוצאת עשתה לא יותר מלהמשיך ולהוביל את מדיניותו הכלכלית של בנימין נתניהו, שהביאה להחלשת מעמד הביניים והשכבות הנמוכות ויצירת חברה עם פערים הולכים ומעמיקים.

התוכנית הכלכלית שלנו מתבססת על מספר פעולות מיידיות. ראשית, מתן רשת ביטחון כלכלית רחבה כדי למנוע את הסכנה שבנטישת הקרנות. בנוסף, לתמהיל הפתרון מתווספים שני מרכיבים: הגדלת המרכיב של אג“ח ממשלתי בהשקעות וערבות מדינה על האג“ח הקיים. ובמקביל אנו חושבים שהמדינה צריכה להשקיע חלק מהכסף המצוי בקרנות בתשתיות, כבישים, חשמל, רכבות, הטפלה ועוד. 

אני חושב שמדינת ישראל חייבת להחזיר לעצמה את הכוח ואת האחריות לאזרחיה. הבריחה אל השוק החופשי היא רק צד אחד במגוון נושאים בהם המדינה מתחמקת מלקיחת אחריות. במידה והמשבר הנוכחי יעשה את השינוי, המדינה תצא מחוזקת ממנו.