חברות וחברים שלום,

צריך להתחיל בשורה התחתונה: קיבלנו מכה קשה. אנחנו כמרצ, ומחנה השלום כולו. רוב הציבור בחר במחנה ימני קיצוני מובהק בדמותן של הליכוד והמפלגות שמימינה לו, וגם מי שבחרו בגוש המרכז-שמאל ויתרו ברובם על הסיכוי למאבק של ממש נגד הימין ובעד תהליך מדיני וצדק חברתי. במלים אחרות, למרבה הצער, הרב בחר להתפשר.

אמרנו שאנחנו לא מתפשרים, ואנחנו לא. אין משמעות הדבר שנמשיך מחר כאילו לא קרה כלום. אנחנו חייבים לעשות חשבון נפש כן, רציני, מעמיק.
ישנם מיליוני ישראלים שתומכים בעמדות השמאל ואינם מצביעים למפלגות השמאל. אנחנו צריכים להקשיב להם, להבין אותם, להבין למה אנחנו לא מצליחים לתרגם את תמיכתם העקרונית לתמיכה פוליטית. בזאת נתמקד בחודשים הקרובים.

במקביל, כמאה אלף ישראלים בחרו שלושה חברים ממרצ לייצגם בכנסת. נמלא את שליחותנו בכנסת במחויבות מלאה לבוחרים, לחוקק, להיאבק בתקיפות ובנחרצות נגד מגמות פאשיסטיות שככל הנראה יתגלגלו לתוך הממשלה הקרובה בדמות ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי. נייצג אתכם בגאווה.

אני מקווה שאחרי תקופת התאוששות קצרה, תחברו אלינו עם אנרגיות מחודשות למאבקים האלה.

אני רוצה להודות לכם על התמיכה. ללא קשר לתוצאות, ראינו אלפי פעילים נלהבים, שלא מתפשרים, שלא מוותרים על הזכות שלנו לחיות כאן חיים טובים בחברה צודקת, עם עתיד של תקווה.

תודה,

ברגשי שותפות לקראת ההמשך,

חיים אורון (ג’ומס)

ביליתי בשבוע שעבר מספר שעות, עם ניצן הורוביץ, בחוג בית לצעירים. קרוב ל-200 חברים הגיעו לשאול, לשמוע ולהביע דעה. זה בהחלט היה ערב לא שגרתי. הצעירים שהגיעו היו מלאי נכונות להקשיב ולהתווכח בשלל הנושאים ולא איבדו סבלנות גם כשהשיחה נכנסה לשעתה השלישית.

רבים מהסובבים אותי התייחסו לערב הזה בפליאה. אני, לעומתם, ראיתי בערב הוכחה שאפשר גם אחרת. הערב הזה צריך להיות הסטנדרט. אני חושב שאנחנו לא נותנים מספיק קרדיט לצעירים. מצד אחד אסור לנו לתת לצעירים את התחושה שאין מה לעשות והדרך לשינוי חסומה בפניהם, ומצד שני אסור לנו להתפשר עם אלה שמרגישים שמישהו כבר יסדר להם את העניינים, שהפוליטיקה היא  לא בשבילם. אני חושב שאי מעורבות פוליטית היא חלק מחינוך לקוי ומובילה בסופו של דבר לחיפוש תמידי אחרי איש חזק.  

אל לנו להלין על הצעירים כאשר הפוליטיקאים שלנו מתייחסים אליהם בזלזול. מי שמוליכה את הטרנד הזה, לצערי, זוהי ציפי לבני. נראה שכמעט אי אפשר לפתוח טלוויזיה בלי לראות אותה רוקדת במועדון או מתקלטת על הרחבה. זר שהיה מגיע לכאן היה יכול לחשוב שמדובר במתחרה בתוכנית ריאלטי ולא במי שרוצה להיות ראש הממשלה.  הקמפיינרים של לבני שכניעו אותה שלדבר זה משעמם, אז היא פשוט מתמקצעת בלהיות אחת מהחבר’ה.

 בשנת 1959 כשאני הצבעתי לראשונה לכנסת השאלה האם להצביע כלל לא עמדה על הפרק. הצבעתי למפ”ם, כהמשך לפעילותי כמדריך בשומר הצעיר. אני וחבריי היינו חדורי אידיאולוגיה וניהלנו שיחות ארוכות על אופייה של החברה בה אנו רוצים  לחיות. הצעירים של היום רוצים להיות שותפים לא פחות מאתנו ואם ניתן להם את האפשרות להעלות את השאלות הקשות, הלבטים והתהיות ונציג פוליטיקה של שליחות ציבוריות ויושרה, אולי ישוב האמון שלהם במערכת הפוליטית ואפילו יגבר רצונם להשתלב בעשייה הציבורית ולשנות.

עד עכשיו הייתה מלחמה. אי אפשר היה לדבר על שום דבר אחר שהוא לא מלחמה. אבל בעוד כמה ימים, כשיגיע שש אחרי המלחמה פתאום ניזכר שיש חיים שהם מעבר למלחמה הזו ובעיות שעמן נצטרך להתמודד גם בשנים הבאות. חלק מהבעיות הללו עמדו בשבוע שעבר על סדר יומה של ועדת הכספים. הועדה דנה, שוב, בנושא שכמעט נשכח מהשיח הציבורי - רשת הביטחון לקרנות הפנסיה. תחת ענני האבק מעזה, כמעט ולא מדברים על כך שרבים מהעובדים המבוגרים בישראל עומדים לצאת לגמלאות עם הרבה פחות כסף ממה שנצבר עבורם לאורך השנים וכל זאת בגלל החלטות מסוכנות שהביא עלינו האוצר בימי נתניהו וממשיכיו בממשלת קדימה-העבודה. הצעת האוצר שהובאה בשבוע שעבר לוועדה היא הצעה חלקית המציעה פתרון צר, לחוסכים מבוגרים בלבד. אין בהצעה רכיבים של שינוי בתמהיל ההשקעות כך שאף אחד לא ערב לכך שלא נחזור לאותו משבר בתוך שנים ספורות. הבעיה הגדולה עדיין מונחת לפתחנו, אך הממשלה דוחה את העיסוק בה עד שהיא תיפול על ראשנו.

 ממשלת קדימה-עבודה, שדובר רבות באמות המידה המוסריות הקלוקלות שלה, הייתה ממשלה של פשרה. שורה ארוכה של שרים שהרגישו שאינם ממצים את התפקיד הראוי להם ניהלו את משרדיהם באופן שערורייתי. שר הגנת הסביבה, גדעון עזרא הוא דוגמא מצוינת - איזו מרכולת מביא עזרא לציבור?. בזמן שהעולם כולו הולך קדימה בנושאים סביבתיים המשרד להגנת הסביבה לא מוכן אפילו להגדיר יעדים להתקדמות בנושאים סביבתיים. ושאול מופז, האיש שרצה להיות שר ביטחון, מה הוא עשה במשרד התחבורה? כיצד הוא קידם תחבורה מתוחכמת? כיצד קיצר מרחקים בין מרכז ופריפריה? וזאת עוד לפני שדיברנו על המחדלים המתמשכים ברשות שדות התעופה. ושר הפנים מאיר שטרית, שרצה להיות באוצר ובסופו של דבר הסתפק בפנים. איזו בשורה הביא השר הזה שבתקופתו קוצצו באופן משמעותי תקציבי האיזון לרשויות חלשות והרשויות המקומיות בפריפריה שקעו במשבר כלכלי עמוק. ושר הבריאות, שמתפאר עכשיו בתוספת תקציבית למשרד הבריאות אבל בפועל לא הייתה לו יד ורגל בזה, אלא אפילו להיפך. ושרת החינוך ושר האוצר.

 נכון זו לא מלחמה והנושאים הללו לא זוכים כעת לתשומת לב, אבל בעוד כמה שבועות הדברים יראו אחרת לגמרי.

שישי בבוקר ואני נוסע לבקר את השכנים בעוטף עזה, בקיבוצי המועצה אזורית  אשכול והמועצה אזורית חוף אשקלון. מתחילים בניר יצחק. השבועיים של מלחמה קירבו בין החברים. העמידה המשותפת תחת איום הקסאמים והגראדים מגבשת ומלכדת. כך בניר יצחק וכך גם בנירים וזיקים, אליהם הגעתי בהמשך. כמעט אף חבר לא עוזב, פרט, אולי, להתרעננות קצרה, נשארים ביחד. 

זו איננה הפעם הראשונה, בה ביקרתי ביישובי עוטף עזה בשבועיים האחרונים, אך הפעם הרגשתי שהעמדות שלנו מקובלות על החברים. כמונו, הם חשבו שהממשלה לא יכלה לעמוד מנגד כאשר מתבצע ירי יום יומי מעזה, אבל עכשיו הגיע הזמן להפסיק את האש ולדבר. גם אם הקסאמים ממשיכים ליפול, והם ממשיכים ליפול באזור גם כעת. קיים פחד שהממשלה לא מסוגלת לקבל החלטות ובעניין זה יש דה ז‘ה וו כמעט הכרחי למלחמת לבנון השניה. 

שבחים רבים מגיעים למועצות האזוריות. התושבים מרוצים מתפקוד הרשויות שלהן. כל שנדרש מגיע ובזמן. מהממשלה פחות מתלהבים שם. עכשיו, כמו במחזה, כל האורות מופנים אל עבר עוטף עזה וכולם מברכים, מסייעים ומחבקים. אבל החברים מכירים גם את היום שאחרי ובעיקר את הלפני, כאשר חיכו במשך שנים למיגון ולא קיבלו, כאשר ביטלו את קו הרכבת באר שבע-אשקלון ואת הימים בהם המדינה זנחה לחלוטין את הפריפריה. גם למלחמה הזו יהיה יום שאחרי ולכן הם לא ממהרים להתבשם מהחום והאהבה המורעפים עליהם כעת. הבטחתי להם שנאנחנו נסייע ככל שניתן בנושאי מס רכוש והפיצויים. 

הסיור הסתיים בזיקים והמשכתי צפונה לאזור המרכז. בינתיים, יצאה הודעה ממשרד ראש הממשלה לפיה ישראל לא מקבלת את החלטת האו“ם. המבצע ממשיך. מדוע ולאן זה מוביל, אין לדעת. יותר מזה, אני לא בטוח שמי שצריך להחליט יודע. אני יודע שצריך לעצור את האש ולהגיע לפתרון מדיני. ביום שבת תהיה עצרת מחאה הקוראת להפסקת אש ולהאצת הפעילות באפיק המדיני.