עד שנות השבעים היו הנושאים הכלכליים במרכזה של כל מערכת בחירות. בשלושת העשורים האחרונים הפכה הכלכלה לרלוונטית כמו מזג האוויר. כולם מדברים על זה כולם מבינים שצריך לעשות משהו אבל אף אחד לא יודע באמת מה לעשות. אם תשאלו את מרבית השרים וחברי הכנסת הם יספרו לכם שהבעיה היא שנערי האוצר הם אלה שקובעים הכל ואנחנו רק חותמת גומי. הגדיל לעשות, שר הרווחה בוז’י הרצוג שפירט בכנס שדרות באריכות את כל היוזמות החברתיות שהיה שמח לעשות אילו רק היה לו תקציב לכך אבל לצערו, פקידי האוצר לא מאשרים לו. שני דברים יש לי לומר בעניין זה, אחד- שר שחושב שתפקידו הוא חותמת גומי בלבד מוטב שיעזוב את תפקידו ושנית, לא נערי האוצר הם אלה הקובעים את האג’נדה אלא דווקא אנחנו הפוליטיקאים. למעשה האיש החתום יותר מכל אחד על הפרטת הכלכלה הישראלית הוא לא נער אוצר, ולא פקיד יש לו שם פרטי ושם משפחה- בנימין נתניהו.

 קיבלתי כמה הערות שאנחנו עוסקים יותר מדי במה לא ופחות מדי במה כן ולכן אפרט בקצרה את המצע החברתי- סביבתי שלנו: אני רוצה לציין, בתור החבר הוותיק ביותר בועדת הכספים, שכל היוזמות הללו אפשריות מבחינה כלכלית אם רק ייערך שינוי בסדרי העדיפויות. התנועה החדשה מרצ מאמינה שאפשר לעשות כלכלה אחרת. כלכלה שמשקיעה דווקא בשכבות החלשות ולא רק באליטות ובעלי ההון. אנחנו חושבים שבתקציב הקיים אפשר להעניק את כל שירותי הבריאות הבסיסיים, לעדכן  את תקציב סל הבריאות ב- 2% בשנה ולהבטיח את הטיפול הסיעודי בבית ובמוסד כחלק מביטוח הבריאות הממלכתי. אנחנו תומכים בהבטחת הזכות לעובדים להתארגן בועדים ובאיגודים מקצועיים כי בעידן הנוכחי, הביטחון התעסוקתי הישראלי נמצא בשפל המדרגה.

 אנחנו חושבים שלכל אזרח יש את הזכות לחיים בכבוד עם קצבת הבטחת הכנסה שתעמוד על שכר מינימום. לנכים מגיעה קצבת נכות שתעמוד על שכר המינימום ועליה יתווספו התנאים שיאפשרו לנכים לקחת חלק פעיל בחברה.

אנחנו חושבים שעל קצבאות ביטוח לאומי להיות צמודות לשכר הממוצע במשק. שלכל גמלאי המתקיים מביטוח לאומי מגיע קצבה בגובה שכר המינימום. אנחנו מאמינים שלממשלה יש אחריות לכך שכספי חסכונות הפנסיה לא יהיו כלי למשחק בורסאי בידי אנשי הון, כך שאלה יועמדו במלואם לידי הפנסיונרים לעת פרישה.

 יש עוד הרבה מה לשפר, ישראל זנחה את השכבות החלשות וזנחה את הסביבה בעשור האחרון לא במקרה אלא מתוך החלטה מודעת. רק עדכון קטן, בעת ששורות אלה נכתבות הודיע נתניהו שהוא מתכוון להפחית המסים ב- 20%. אם כך, ברור שלא יהיה תקציב לרפורמות חברתיות.

עד עכשיו הייתה מלחמה. אי אפשר היה לדבר על שום דבר אחר שהוא לא מלחמה. אבל בעוד כמה ימים, כשיגיע שש אחרי המלחמה פתאום ניזכר שיש חיים שהם מעבר למלחמה הזו ובעיות שעמן נצטרך להתמודד גם בשנים הבאות. חלק מהבעיות הללו עמדו בשבוע שעבר על סדר יומה של ועדת הכספים. הועדה דנה, שוב, בנושא שכמעט נשכח מהשיח הציבורי - רשת הביטחון לקרנות הפנסיה. תחת ענני האבק מעזה, כמעט ולא מדברים על כך שרבים מהעובדים המבוגרים בישראל עומדים לצאת לגמלאות עם הרבה פחות כסף ממה שנצבר עבורם לאורך השנים וכל זאת בגלל החלטות מסוכנות שהביא עלינו האוצר בימי נתניהו וממשיכיו בממשלת קדימה-העבודה. הצעת האוצר שהובאה בשבוע שעבר לוועדה היא הצעה חלקית המציעה פתרון צר, לחוסכים מבוגרים בלבד. אין בהצעה רכיבים של שינוי בתמהיל ההשקעות כך שאף אחד לא ערב לכך שלא נחזור לאותו משבר בתוך שנים ספורות. הבעיה הגדולה עדיין מונחת לפתחנו, אך הממשלה דוחה את העיסוק בה עד שהיא תיפול על ראשנו.

 ממשלת קדימה-עבודה, שדובר רבות באמות המידה המוסריות הקלוקלות שלה, הייתה ממשלה של פשרה. שורה ארוכה של שרים שהרגישו שאינם ממצים את התפקיד הראוי להם ניהלו את משרדיהם באופן שערורייתי. שר הגנת הסביבה, גדעון עזרא הוא דוגמא מצוינת - איזו מרכולת מביא עזרא לציבור?. בזמן שהעולם כולו הולך קדימה בנושאים סביבתיים המשרד להגנת הסביבה לא מוכן אפילו להגדיר יעדים להתקדמות בנושאים סביבתיים. ושאול מופז, האיש שרצה להיות שר ביטחון, מה הוא עשה במשרד התחבורה? כיצד הוא קידם תחבורה מתוחכמת? כיצד קיצר מרחקים בין מרכז ופריפריה? וזאת עוד לפני שדיברנו על המחדלים המתמשכים ברשות שדות התעופה. ושר הפנים מאיר שטרית, שרצה להיות באוצר ובסופו של דבר הסתפק בפנים. איזו בשורה הביא השר הזה שבתקופתו קוצצו באופן משמעותי תקציבי האיזון לרשויות חלשות והרשויות המקומיות בפריפריה שקעו במשבר כלכלי עמוק. ושר הבריאות, שמתפאר עכשיו בתוספת תקציבית למשרד הבריאות אבל בפועל לא הייתה לו יד ורגל בזה, אלא אפילו להיפך. ושרת החינוך ושר האוצר.

 נכון זו לא מלחמה והנושאים הללו לא זוכים כעת לתשומת לב, אבל בעוד כמה שבועות הדברים יראו אחרת לגמרי.

חלפו 50 שנים מאז עזבתי את תיכון חדש. הייתי נער, חניך השומר הצעיר ובעל רצון לצאת לעולם ולבנות חברה טובה וצודקת יותר. תיכון חדש, יחד עם בית הורי והשומר הצעיר, היה המקום בו התעצבו השקפת עולמי ודעותיי הפוליטיות. אחד הדברים הזכורים לי ביותר מימי התיכון הוא מבצע קדש. כנער אני זוכר את החשש מהמלחמה, בדומה מאוד למתרחש בימים אלה. בקדש כבשנו את עזה בפעם הראשונה ועזבנו אותה לראשונה. מאוחר יותר, הגיעו שנים של כיבוש, שליטה והתנתקות ולבסוף עוד מבצע ועוד הרוגים. אני מתקשה לספור את כמות פעמים בהן נסינו להשליט את נחת זרוענו על חבל הארץ הארור הזה.

כעת, אחרי 50 שנים, אני יושב מול תלמידים צעירים ומשוחח איתם על אותה עזה ועל אותם הפתרונות. אפשר היה להתייאש מהשכשוך האין סופי שלנו בבוץ העזתי. אפשר היה גם להתייאש כחושבים עלי ועל חברי, אשר ביקשו לבנות חברה צודקת והיום אנו מציגים לתלמידים אלה חברה פחות שוויונית ופחות סולידארית. אבל עם חזרתי היום לתיכון חדש, חשתי בדיוק להיפך. חשתי תקווה כי מולי ישבו תלמידים מעורבים, שרוצים לדעת ואני מקווה שרוצים גם לשנות. בסיום פרק השאלות פנה אלי תלמיד בשם לביא, שהזהיר כי הוא חולק על הדברים שאמרתי. לאחר חילופי דברים, הוא ניגש אלי והודה לי על האופן בו השבתי לטענות הקשות אותן העלה. מבחינתי, זהו הישג נוסף ביכולת לקיים ויכוח פוליטי, גם אם חריף, תוך כיבוד עמדת האחר, החולק עליך, מבלי לוותר את העמדות הברורות שלך.

אני תקווה שבעוד 50 שנים כשישב אחד מאותם התלמידים מול מחזור 2059, הוא לא יצטרך לדבר על עזה, כי אחרת באמת אין לנו מה להציע לילדים האלה.