נטלתי חלק בפאנל שהתקיים ביום 28.1.09 במרכז הבינתחומי בהרצליה בנושא “מערכת המשפט לאן?”. בפאנל נטלו חלק חברי כנסת ממפלגות אחרות. הנושא הקונקרטי בו התבקשנו להתמקד היה המתח שבין הרשות השופטת לרשות המחוקקת.
אני סבורה שפאנל בנושא זה הוא חיוני, באשר יש בו כדי לפרוש לפני הסטודנטים וכל ציבור אחר שנחשף לדברים את עיקרי ההשקפות של המפלגות השונות בנושא חיוני המשפיע על שמירת המשטר הדמוקרטי בישראל. כבר יש לומר שהזמן שהוקצב לכל אחד מהדוברים- 7 דקות, לא הספיק לי לפרוש את השקפתי במלואה ובעיקר לא בפירוט. ובכל זאת, טוב מעט מלא כלום.
מחמת החשיבות שאני רואה בנושא זה, אני מבקשת להביא כאן את עיקרי הדברים שאמרתי, המבטאים את השקפתי בנושא זה:
בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת יש מתח מובנה, שקיים לדעתי בכל מדינה דמוקרטית. מתח זה בא לידי ביטוי במיוחד במדינות בעלות דמוקרטיה חוקתית. כלומר, מדינות שיש להן חוקה שמטבעה מגבילה את חופש המחוקק לחוקק חוקים במובן זה שאסור למחוקק לחוקק חוק הסותר את עקרונות החוקה. נאמר מילה אחת על רעיון החוקה: למשטר דמוקרטי יש שתי פנים: פן פורמאלי (המתבטא בבחירות חופשיות הנערכות כל פרק זמן קצוב ומוגבל בו בוחר הריבון- הוא העם את נציגיו), ופן מהותי (זכויות האדם הבסיסיות המוענקות לתושבי המדינה). ככל שזכויות האדם במדינה מסוימת מוגנות פחות, כך המשטר הדמוקרטי שלה יותר חלש. החוקה נועדה לשמור על זכויות האדם מפני פגיעה בדרך של חקיקה. השאלה היא תמיד- מי מוסמך לקבוע שהמחוקק חרג מסמכותו וחוקק חוק הסותר את עקרונות החוקה. בעניין זה נתן בית המשפט העליון של ישראל תשובה עוד בפרשת מזרחי ב-1995, כאשר פירש את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כחוק המגביל את סמכות החקיקה של הכנסת על ידי פסקת ההגבלה הקבועה בו ועל ידי הקביעה שמי שמוסמך לקבוע כי הכנסת חרגה מהוראות החוק הוא בית המשפט העליון.
אחת הסיבות העומדות ביסוד המתח בין בית המשפט העליון לכנסת נעוץ בפרשנות זו של חוק היסוד, כאשר בית המשפט קבע שהוא המוסמך לבטל חוקים של הכנסת הסותרים את חוק היסוד. חברי הכנסת, נציגי הריבון (העם), רואים בקביעתו זו של בית המשפט העליון כמי שנטל לעצמו סמכות שלא ניתנה לו בחוק; וכמי ששם עצמו בדרגה גבוהה שמעל הכנסת. עוד יש להבין שפוליטיקאים תמיד מעוניינים לזכות במקסימום כוח. סיטואציה זו לפיה בית המשפט מוסמך לבטל חוקים שהם חוקקו, נראית להם הגבלה על כוחם אותה הם אינם מקבלים.
במאבק בין בית המשפט העליון לכנסת, הכנסת היא הצד החזק. היא תמיד יכולה לשנות את החוק, ולגבור על בית המשפט.
בפרקטיקה, בישראל המתח בין הכנסת לבית המשפט העליון מחודד עוד יותר. בכנסת מיוצגים זרמים שונים מהאוכלוסייה המגוונת של ישראל. באופן כללי ניתן לקבוע, שהכנסת שמרנית הרבה יותר מבית המשפט העליון, או בית המשפט העליון ליברלי הרבה יותר מהכנסת. מצב זה יוצר כשלעצמו מתחים. ראינו רק לאחרונה דוגמא כזאת- ועדת הבחירות המרכזית המייצגת את המפלגות השונות הצביעה באופן מאסיבי לטובת שלילת זכות ההתמודדות בבחירות של מפלגות ערביות מסוימות, ואילו בית המשפט העליון, החרד לפגיעה בזכויות אדם וודאי של המיעוט, המבקש לשמור על ישראל כמדינה דמוקרטית בה לכל אזרחיה זכות לבחור ולהיבחר, ביטל את החלטת הועדה.
כתוצאה מהמתח בין הכנסת לבית המשפט העליון, ודאי כתוצאה מההתקפות הפרידמניות על בית המשפט, התקפות בהן נעסוק בהמשך, הופך בית המשפט העליון לזהיר יותר בהחלטותיו. מצב זה עלול להביא לכך שההגנה על זכויות אדם וזכויות המיעוט שייתן בית המשפט בעתיד עלולה להיות חלשה יותר.
בשנים האחרונות ראינו שההתקפות על בית המשפט העליון הפכו לאג’נדה פוליטית של מפלגות מסוימות. בראשן קדימה, ולה שותפים הליכוד וש”ס ואחרים. נראה כי מינוי פרידמן לשר המשפטים, הפך את האג’נדה התיאורטית להחלשת בית המשפט העליון לתוכנית עבודה. ראוי כבר לומר, שפרידמן הוא מינוי של ראש הממשלה אולמרט. הוא מינוי מקצועי ואין לאדם פרידמן כוח פוליטי מאחוריו. לכן פעילותו של פרידמן בהכרח מגובה בתמיכת ראש הממשלה כי אם האחרון לא היה חפץ בה- היא הייתה נפסקת מיד, או- ששר המשפטים היה מוחלף. לכן ראש הממשלה אולמרט וממשלתו כולה אינם יכולים לנער חוצנם ממעשי השר פרידמן.
עתה אני מבקשת לעמוד על מקצת מהצעותיו:
לגבי ההצעה לשנות את הרכב ועדת המינויים לשופטים באופן שבמקום שני שופטים מתוך שלושה קיימים של בית המשפט העליון, ישבו בוועדה שני שופטים בדימוס של בית משפט מחוזי. הטענה היא ששופטים בדימוס של מחוזי, אין להם מה להרוויח מישיבתם בוועדה מחד, ומאידך, הם לא יהיו שליחים אוטומטיים של שופטי בית המשפט העליון, עליהם יצא הקצף של הפוליטיקאים: הכיצד השופטים שיושבים בדין היום הם אלה שייקבעו את הרכב בית המשפט להבא.
דעתי היא שהצעה זו באה להגביר את כוחם של הפוליטיקאים בוועדה. ולמה? משום ששופטים מחוזיים בדימוס עלולים להיות מעוניינים באיזה תפקיד לעתיד, תפקיד אותו יכולים לתת או לא לתת- הפוליטיקאים. ההנחה שהם אובייקטיביים יותר משופטי בית המשפט העליון היא הנחה מופרכת לדעתי. וכן- הצעה זו באה לנטרל את כוחם המשולב של שופטי בית המשפט העליון שיכולים ליצור חזית אחידה בוועדה. ההנחה של המציעים הצעה זו היא שחזית זו היא רעה ויש לנטרל אותה, והנחה נוספת שלהם היא שהשופטים המחוזיים לא יצרו חזית אחידה בהכרח עם שופט בית המשפט העליון שיישאר חבר בוועדה. אכן אנו רואים לעיתים שלשופטי בית המשפט העליון יש חזית אחידה בוועדה. אך כדי למנוע מהם לקבוע מי ייבחר- יש רוב לפוליטיקאים יחד עם נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה. כך שהשופטים עצמם אינם יכולים להכתיב לוועדה ממילא מי ימונה. יתר על כן, יש חשיבות לכך שעמדת שופטי בית המשפט העליון המכהנים בבית המשפט בזמן המינוי יחוו דעה לגבי המועמד. למה להניח מראש שעמדתם אינה עניינית?
לגבי ההצעה לשנות את שיטת הסניוריטי- אכן שיטת הסניוריטי (בחירת המועמד לפי הותק ולא לפי הכישורים) הולכת ומתמעטת בבתי המשפט הנמוכים יותר. אבל דעתי היא שבית משפט עליון הוא שדה שונה מבתי משפט אחרים. לא דומה מינוי ראש ועד בית למינוי ראש ממשלה. יש שוני בין המקרים. לנשיא בית המשפט העליון יש סמכויות ותפקידים רבי השפעה.
בכל הנוגע לבית המשפט העליון הרי הנחת הבסיס היא שהשופטים אינם תלויים באיש. הכרעתם היא אובייקטיבית, איש לפי השקפתו ומצפונו. ביטול שיטת הסניוריטי תוביל לכך ששנתיים לפני פרידת הנשיא, יחלו השופטים להתחרות ביניהם מי ייראה בעיני ועדת המינויים ראוי יותר למינוי הנשיא. בכך, יקנו חברי הוועדה דריסת רגל בבית המשפט העליון כי שופטים עלולים לרצות למצוא חן בעיניהם. יתר על כן, בחירת שופט על ידי ועדת המינויים, תוביל לתחרות בבית המשפט העליון ולרוח שעלולה להיות רעה בין שופטיו. לכן, דווקא השיטה השמרנית, ההולכת לפי הוותק, כאשר עם מינויו של שופט מסוים כבר ידוע מי יהיה נשיא ומי לא, היא שיטה טובה יותר, השומרת על בית המשפט העליון כחצר סגורה, מחוץ לכף רגלם של הפוליטיקאים, ללא תחרות מיותרת שלא תתרום מאומה לאיכותו של בית המשפט אלא עלולה רק להביא לפיחות במעמדו וכרסום אמון הציבור בו.
ההצעה לקצץ בסמכותו של בית המשפט העליון כך שנושא הביטחון יהיה מחוץ לגדר סמכותו
הצעה זו היא מסוכנת ורעה, ומי שייפגע ממנה בראש וראשונה הוא מדינת ישראל. ביקורת בג”צ על רשויות הביטחון היא אבן יסוד ביכולתה של המערכת הזו לפעול. אי ביקורת בג”צ תביא להפעלת כוח בלתי מידתית שנזקיה עלולים להיות הרי אסון לישראל; היא תביא לפיחות באמון הציבור במערכת הביטחון; היא תביא לאפשרות לשקילת שיקולים זרים או פסולים בהפעלת כוח כאשר העושים כן יהיו חופשיים מכל ביקורת שיפוטית; היא תביא לפגיעה חמורה עוד יותר בזכויות האדם של הפלסטינים בשטחים, היא תביא להשחרת דמותה המוסרית של ישראל, ותוצאתה תהיה פגיעה חמורה עוד יותר במעמדה של ישראל בעולם, ועוד ועוד. וכן- ביקורת בג”צ על פעולות רשויות הביטחון יכולה בהקשרים מסוימים למנוע תביעות נגד חיילי צה”ל ופוליטקאים בבית הדין הפלילי הבינלאומי. למעשה, מה שקורה הוא שהמעשה האסור שנעשה בידי המדינה עליה מלינים תוקן כבר בידי המדינה עצמה. היעדר ביקורת בג”צ עלולה להעמיד את חיילי צה”ל ללא הגנה חיונית. לא אוכל במסגרת זו לדון בכל היבטיה של הצעה זו. היא באה כביכול לתת לצה”ל לפעול לפי רוחו, בכל כוחו, ללא מגבלות כביכול- אך תוצאתה תמיט אסון על ישראל.
ההצעה לפצל את תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה לראש התביעה הכללית וליתר תפקידיו.
הצעה זו באה לתכלית אחת- והיא החלשת מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, הן כראש התביעה הכללית והן כפרשן המוסמך של החוק שפרשנותו בהיעדר הכרעת בית משפט היא המחייבת את הממשלה. יש להזכיר כי בשנת 1997, ישב הנשיא בדימוס שמגר יחד עם פרופ’ רות גביזון ושני שרי משפטים לשעבר ועוד על מדוכת תפקידו ומעמדו של היועץ. בין השאר התייחסה הוועדה ארוכות לשאלת פיצול תפקידו והכריעה נגד. הנושא הוא מורכב ויש בו פנים רבות ומצדיק מאמר משל עצמו. אך מצאתי לנכון להזכירו מאחר שהוא משתלב, כמו תמונה בפאזל, בתוכניתו של השר פרידמן להחליש את מערכת המשפט בישראל. תוכנית שאינה פרי גחמתו, אלא פרי תכנון ודחיפה של ממשלת אולמרט על כל מרכיביה.
עוד יש לציין כי מפלגת העבודה התנגדה מדי פעם להצעותיו של פרידמן. יש לציין זאת. אך עדיין היא הסכימה לשבת אתו בממשלה, והשלימה עם חלק מהצעותיו. היא חזתה בהתקפה הבוטה חסרת הרסן על המערכת המשפטית- עליה הוא אמור דווקא להגן בתוקף תפקידו. היא הייתה עדה לפיחות אמון הציבור במערכת זו- כאילו היא של איזה מדינה עוינת ולא של ישראל. ולמרות כל אלה, היא לא דרשה כתנאי לישיבתה בממשלה את סיום תפקידו. וזו דוגמא לכך שכאשר נדרשת מפלגה זו לבחור בין אידיאולוגיה לתפקיד, גוברת עליה תמיד הכיסאולוגיה.
מטקבקים אחרונים