פרסומים אחרונים

לקראת ספטמבר: תמונת מצב

פורסם הבוקר בעבודה שחורה

קלישאה פוליטית ותיקה היא כי השמאל עושה מלחמות והימין שלום. בגין, גולדה, נתניהו, ברק אולמרט ושרון – כולם יצקו לתוכה תוכן במשך עשרות שנים. אבני יסוד של כבוד הניחו בקלישאה זו רבין, פרס וברק, אשר הגיעו לשלטון מתוך מפלגת העבודה ההיסטורית אולם במשך שנות כהונתם נמשכה בלי הרף הבניה בהתנחלויות.

בניגוד לתמונה שניסו לצייר כל המנהיגים האלה – כאילו אבני המחלוקת העיקריות בדרך להסכם בין ישראל לפלסטינים הן שאלות סימבוליות כגון שאלת ירושלים או סוגיית הפליטים, מזה שנים ארוכות ברור מעל לכל ספק כי ההתנחלויות, ובפרט הרחבתן הנמשכת – הן הן המכשול האמיתי לשלום.

גם ממשלת נתניהו – אולי הימנית והקיצונית ביותר בממשלות ישראל – תרמה את שלה להוכחת הקלישאה שבפתיח, כאשר הכריזה בנובמבר 2009 על הקפאת בניה מוחלטת בכל ההתנחלויות בגדה למשך עשרה חודשים. במציאות למודת תהליכים וכשלונות, אזרחים ומנהיגים כבר יודעים כי מה שמתרחש בשטח חשוב בהרבה מהצהרות וכוונות. על כן, נקודת הציון המשמעותית אליה נשואות העיניים אינה השיחות הישירות בין נתניהו לעבאס שייפתחו השבוע בוושינגטון, אלא סיומה המתקרב של הקפאת הבניה בהתנחלויות.

ההקפאה אמורה לפוג בסוף ספטמבר הקרוב, והמערכת הפוליטית כמרקחה. בזירה החוץ פרלמנטרית פתחה תנועת שלום עכשיו בקמפיין נמרץ תחת הכותרת “בספטמבר ישראל בוחרת”, ואילו מועצת יש”ע יצאה בקמפיין משלה, “בונים על המילה שלכם”, אשר מזכיר לשרי הימין את הבטחתם לסיום ההקפאה.

הזירה הפרלמנטרית רוחשת גם היא, כאשר שרים וחברי כנסת מהליכוד, ישראל ביתנו וקדימה נערכים מדינית ופוליטית לדד-ליין המתקרב. השר מרידור אף הציע פשרה מעניינת, על פיה ישראל תודיע על הפסקת הבניה בהתנחלויות המבודדות, ה”פוליטיות” בלשונו של רבין, ותמשיך לבנות בהתנחלויות שעל פי כל הסכם מסתמן, כולל על פי יוזמת ז’נווה, יישארו בריבונות ישראלית.

אם להתעלם לרגע מההשלכות הבינלאומיות והאזוריות של הצעה זו – כלומר מדעותיהם של אובמה ושל עבאס – הצעת מרידור מעניינת משום שהיא מבוססת על התנהגות דה-פקטו על פי עקרונות מדיניים ופוליטיים מובנים מאליהם וידועים לכל, גם אם טרם מומשו. הרציונל של הצעת מרידור מבוסס על זה של בנייתה של גדר ההפרדה בתחילת שנות ה-2000 – צעד שנוי במחלוקת מוסרית וביטחונית, אולם נדמה שיתרונו היחיד הוא בסימון גבול מובהק וברור בין ישראל הלגיטימית ובין פלסטין, כמובן במקומות בהם היא נבנית על הקו הירוק.

בכל ההתרחשות הזאת צורמת במיוחד שתיקתה של מפלגת העבודה. לא שזה עוד מפתיע מישהו, אבל על פי ההגיון (העקום) של העבודה עצמה, אם יש צידוק אחד לישיבתה בממשלה זו, הוא אמור להיות מלחמה עיקשת להמשך ההקפאה ולצעדים מדיניים משמעותיים.

לפני שבועות מספר עוד שמענו מדי פעם קולות חלושים מכיוונם של בן אליעזר, הרצוג או בן סימון. הללו טענו כי מבחנה של הממשלה יהיה בספטמבר, וכי על פי התנהגותה בעניין המשך ההקפאה תיבחן המשך השותפות בממשלה. חודש לתאריך היעד, ושתיקת העבודה נשמעת כמו עוד בדיחה עצובה. ההיסטוריה הקרובה הוכיחה, כי מפלגת העבודה נכנסת לכל ממשלה, ימנית ככל שתהיה, ויוצאת ממנה רק במצב אחד: אם הססמוגרף הפוליטי פואד בן אליעזר מריח בחירות מתקרבות. על פי ניתוח זה, אין אלא להסיק כי הבחירות הבאות רחוקות מתמיד.

התכנית החדשה למתחם שוק בצלאל

אם אתם זוכרים את הבעיות במתחם שוק בצלאל, ואת הערר וההצעות לפיתרון, אתמול הגיע פרק חדש בקורות שוק בצלאל.

למרות מה שטענו חברי מועצת עיר ואנשי מקצוע בזמנו, מסתבר שעם קצת לחץ והרבה התעקשות אפשר לשפר גם במסגרת תב”ע קיימת. התכנית החדשה עדיין לא מושלמת, עדיין צריך להשקיע הרבה עבודה תכנונית כדי שהמקום לא יהפוך למתחם סגור ומנוכר לסביבתו, אבל הבניה הגבוהה והמסיבית הונמכה, השטח הציבורי הוגדל ונפתח, ומספר יחידות הדיור הוגדל, תוך כדי הקטנה של שטח היחידה הממוצעת, מה שיספק יותר דירות לאנשים פחות עשירים.

מעמד המרצים מן החוץ

צפו בי ובשלי יחימוביץ באייטם מתוך התכנית “עושים סדר” עם בן כספית בערוץ 2. זהו פרק בסדרה “העבדים החדשים”

פרק 288 מתאריך 1.8.2010 החל מדקה 9

המאבק ברפורמת התכנון צובר תאוצה - עמדת חברי מועצות בשלטון המקומי

בשבוע שעבר התכנסו כאלף איש למרגלות פרוייקט הולילנד הידוע לשמצה, כדי למחות נגד הרפורמה המתוכננת בחוק התכנון והבניה. היתה זו אחת ההפגנות המרשימות והגדולות בנושא תכנוני, או למעשה בנושא כלשהו שאינו פוליטי-מדיני.

האמת היא, שפרשת הולילנד היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות למאבק ברפורמת התכנון, גם אם אין בין השניים הרבה קשר. שהרי, פרשת הולילנד התרחשה דווקא תחת החוק הקיים, ללא שום רפורמה.

כתבתי בעבר על הזהירות שיש לנקוט, גם בהקשר של הרפורמה בתכנון, בהאשמה גורפת של נבחרי הציבור בשחיתות ובנסיון להציל כביכול את הציבור מפני נציגיו, אם באמצעות הרפורמה עצמה ואם באמצעות התנגדות לה. במקרה של הולילנד, השחיתות היתה דווקא מצידו של ראש הרשות, מקורביו ונאמניו. אחת הבעיות הגדולות ברפורמה היא חיזוק ראש הרשות והמנגון הכפוף לו. תחת פקודת העיריות מכוחה פועל השלטון המקומי, ראש הרשות חזק מדי גם כיום, וכוחו אינו מאוזן ע”י סמכויות וכלים אמיתיים לנבחרי הציבור האמיתיים – חברי המועצה. הרפורמה המוצעת מציעה לחזק אותו עוד יותר, ולהפחית את האיזונים שאמורים להישמר במאזן הדמוקרטי שבין נציגי הציבור השונים.

פורום חברי המועצות, המאגד 3000 חברי מועצות מכל הרשויות המקומיות בישראל, הצטרף למאבק נגד הרפורמה והוא מייצג את עמדתם הייחודית של חברי המועצות כמי שמכירים את עבודתן של ועדות התכנון המקומיות טוב מכולם, כמי שמקבלים פניות מציבור בעלי עניין, ארגונים, פעילים ותושבים.

הנקודה הראשונה והמשמעותית ביותר שהפורום הצביע עליה, היא העובדה הרפורמה הופכת את ועדת התכנון המקומית לזרוע ביצועית של ראש הרשות, במקום ועדה דמוקרטית בה נשמע קולו של הציבור, ונציגיו מקבלים החלטות על בסיס מכלול של אינטרסים ואיזון ביניהם.

באמצעות שורה של החלטות מנהליות כביכול, הרפורמה מצרה את צעדיהם של חברי המועצה החברים בוועדת התכנון – למשל באמצעות הגבלת יכולתם לבקש דיון נוסף במליאת הוועדה, הענקה אוטומטית של קול כפול ליו”ר הוועדה, וקיצור משך הזמן המוקצה לדיון בתכנית.

אחת הפגיעות החריפות בתפקודת של חברי המועצה בוועדות היא תוספת של “נציגי ציבור” לוועדה. בקרב ארגוני הסביבה, תוספת זו עוררה תקווה שאותם נציגי ציבור מקצועיים כביכול יסייעו לעבודת הוועדה, ויוסיפו לה אספקטים חברתיים וסביבתיים. אלא שלמרבה הצער, לא ארגוני הסביבה יבחרו את נציגי הציבור, אלא השר הממונה או ראש הרשות.

ארגונים המתמחים בשינוי חברתי, שהוא במובהק ובהכרח פוליטי, כבר היו צריכים לדעת שאין דבר כזה פעולות מקצועיות שאינן פוליטיות. תוספת של נציגי ציבור לא נבחרים לוועדה צריכה לעורר חשש גדול, בשל הפרת האיזון העדין הקים בין חברי המועצה נבחרי הציבור, שהם ורק הם נציגי הציבור האמיתיים. תשלום שכר לאותם “נציגי ציבור” מקצועיים, בעוד עמיתיהם חברי המועצה הנבחרים מכהנים בוועדה בהתנדבות, הוא לעג לרש במקרה הטוב ושיבוש מכוון של עבודת הוועדה במקרה הרע, בנסיון להשתלט עליה ולהחליש ולהשתיק את נבחרי הציבור.

השילוב בין קיצור הזמן המוקצה לדיון בתכנית והגשת התנגדויות, בין הגבלת האפשרות להגיש התנגדות ובין העובדה שחברי המועצה מכהנים בהתנדבות וכעת מוצע להפחית את משקלם בוועדת התכנון – מהווה פגיעה דמוקרטית אמיתית.

פגיעה נוספת בדמוקרטיה וביכולת נבחרי הציבור לייצג את בוחריהם, ניתן לראות בהפרטת מערך שמיעת התנגדויות של הציבור – שמועבר לחוקר פרטי במקום למוסד התכנון עצמו. הפרטה זו גורמת לאובדן הקשר הישיר בין הציבור לנבחריו ומונעת מנבחרי הציבור לקבל החלטה על סמך מכלול האינטרסים המעורבים.

לחברי המועצות יש, אם כן, התנגדות ייחודית לרפורמה בתכנון. אבל הם שותפים לגופים נוספים ולעיתים מפתיעים בהתנגדותם, שחברו יחד כדי לעצור את הרפורמה או למצער לשנות אותה. מקואליציה ציבורית כזאת לא יהיה אפשר להתעלם.

ניתן לעקוב אחר המאבק ברפורמת התכנון בדף הפייסבוק, וכן להצטרף לקמפיין שליחת מייל לממשלה של המטה לתכנון אחראי

האוצר זומם לחסל את חוק הדיור הציבורי

בחמש השנים שעבדתי עם רן כהן, מדי שנה ביקש האוצר לבטל את החוק הדיור הציבורי באמצעות חוק ההסדרים. שנים של חקיקה, מאבק ציבורי מהמרשימים - אם לא המרשים ביותר בנושא חברתי שראתה ישראל, הישגים פוליטיים חסרי תקדים, והכל עומד לרדת לטמיון במחי שורה אחת: “חוק הדיור הציבורי - יימחק”. בזכות מאבק איתנים של רן, הכוונה בוטלה מדי שנה. על המאבק הפרלמנטרי והציבורי יוצא הדופן אפשר לקרוא בספרו של רן - “המלחמה על הבית”, שיצא לפני שנתיים בהוצאת ידיעות אחרונות.

כיום רן כבר לא מכהן בכנסת, וזה שוב עומד לקרות.

עבודה שחורה הקדישו השבוע לדיון רציני במאבק נגד הביטול. אתמול שני ג’רבי תיארה את כוונת האוצר בעיניים שלה ושל סבתה, דיירת בדיור הציבורי, והיום רן כהן ואני הוספנו כמה דגשים בדיון

כן למינויים פוליטיים

הטור הפוליטי בעבודה שחורה לוקח מהמקום שפרשת הנגבי עזבה, וטוען כי הסלידה ממינויים פוליטיים הוא נסיון כוזב לדה-פוליטיזציה של הפוליטי במהותו.

כן למינויים פוליטיים

זיכויו של צחי הנגבי השבוע בפרשת המינויים הפוליטיים היה זיכוי דחוק ומלא סתירות. הטיעון שהכריע את הכף בעד הזיכוי היה טיעון ה”הגנה מן הצדק”, כלומר הטענה כי בעת שנעשו, בשנים 2001-2003, המינויים הפוליטים היו לא רק נחלת הכלל, אלא לא נאסרו במפורש. עניין זה השתנה בהנחייה מיוחדת של היועץ המשפטי לממשלה ב-2004, כלומר מעשים דומים  שהיו נעשים היום היו זוכים להרשעה רבתי.

ללא קשר לזיכוי ולמינויים הספציפיים שמינה, פרשת הנגבי היא עוד הזדמנות להיווכח בדימוי הציבורי השפל של פוליטיקאים ושל המערכת הפוליטית בכללותה. אלא שבניגוד לדעה הרווחת, כי כדי לתקן דימוי זה יש “לנקות” את המערכת הציבורית ולטהר אותה ע”י הפחתת הנגיעה הפוליטית והוספת מקצועיות, אבקש לטעון כי את האיסור הגורף על מינויים פוליטיים, את הסלידה הציבורית מהם ואת קטלוגם כשחיתות, יש לקרוא כצעד נוסף ומסוכן בדה-פוליטיזציה ובדה-דמוקרטיזציה של השיח הציבורי בישראל.

דומה שאין בישראל גוף מושמץ וחבוט כמו פוליטיקאים ומפלגות. מציאות זו עולה לא רק מהשיח הציבורי והתקשורתי, אלא גם מלשון החוק ומפסיקת בתי המשפט. צעדיהם של מפלגות ונבחרי ציבור מוצרים ומוגבלים באופן עקבי: האיסור בחוק על גיוס כסף למסע בחירות אישי או מפלגתי מביא להסתבכויות פליליות של ראשי ממשלה ומועמדים, והוא אחד הגורמים לחוסר היציבות הפוליטי בו מפלגות חדשות קמות כל הזמן כדי להתחמק מהחובות של הישנות; חוסר היכולת למנות לשום תפקיד אדם שאי פעם עבר בסביבתו הפוליטית של השר הממנה, יוצר מערכת פסאודו-פוליטית, ריקה מתוכן ולא מתפקדת.

נשיא ארה”ב הנערץ על רבים, ג’ון פ. קנדי, צוטט כמי שאמר: “מה יוצא לי מזה שאני נשיא ארצות-הברית-של-אמריקה, אם איני יכול למנות את אחי לשר המשפטים”. ציטוט זה נאמר אמנם במידה לא מבוטלת של אירוניה, אולם הפער בין האפשרות לומר אותו ובין המציאות בישראל, בה נשיא כזה היה מובל אחר כבוד אל בית הכלא, מצביע על כשל במערכת הישראלית. התיאור של עשרות אלפי פקידי ממשל המפנים את כסאותיהם עם התחלפות הממשל האמריקאי כבר הפך לקלישאה, והוא אחד הסממנים המובהקים של יעילותו ומידת תפקודו של הממשל. מובן מאליו שאנשים שחולקים את האג’נדה של הנשיא או השר יסייעו לו להוציא אותה לפועל בצורה טובה יותר.

אלא שבישראל, הציבור, בתי המשפט והתקשורת שכחו את התפקיד המרכזי של נבחרי הציבור ושל המערכת הפוליטית בכללותה – לייצג את הציבור ולהוציא לפועל את העדפותיו ובחירתו. התפקיד הזה לא מתבצע בחלל הריק, אלא במסגרת ברורה ומובנית שמרכיביה הם פוליטיקאים, מפלגות, סדר יום וסדר עדיפויות.

סדר היום, שהוא פוליטי באופן מובנה ומתחייב, מובל ומקודם באמצעות נשאיו, הפוליטיקאים המאורגנים במפלגות. עניין זה לא רק שאינו מגונה, אלא הוא מתחייב, הכרחי, ראוי וחיובי. הציבור רוצה, או לפחות אמור לרצות, שהפוליטיקאים שהוא בוחר ישרתו אותו ע”י כך שיקדמו את סדר היום בו בחר במוסדות השלטון השונים. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה, והתפקוד הטוב ביותר שלה.

אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל חבר מרכז מפלגה הוא נבחר ציבור בזעיר אנפין. הוא מתמודד לתפקיד וחברי המפלגה בוחרים בו כדי לייצג אותם בהיררכיה המפלגתית אל מול ההנהגה הבכירה יותר, וכדי לוודא שסדר היום המפלגתי נשמר ומיוצג נאמנה. אדם הופך בכלל לחבר מפלגה על מנת להזדהות עם אג’נדה פוליטית ולפעול אקטיבית לקידומה. העובדה שמרגע שמפלגה מימשה את ייעודה ונבחרה לשלטון, המייצגים של סדר היום שלה פסולים לכהן בתפקידים אקזקיוטיבים בגלל עצם העובדה שפעלו לבחירתה, היא שיבוש חריף מאוד של הרעיון הדמוקרטי-פוליטי.

יתר על כן, האיסור על מינויים פוליטיים אינו רק צבוע ונגוע בטהרנות יתר, הוא גם מסוכן ומהווה נסיון כוזב ומזויף ל”התמקצעות” ולדה-פוליטיזציה של המעשה הפוליטי.

שהרי, אם לא האנשים הפוליטיים, מי ימונה לתפקידי הביצוע? מי ראוי לכהן באותם תפקידים שאמורים לקדם סדר יום פוליטי במהותו? בעולם החלול והריק מסדר יום פוליטי, יהיו אלה אנשי מקצוע. וכי מיהם אותם אנשי מקצוע? מי בחרם לתפקיד? איזה סדר יום הם מייצגים? אינטרסים של מי הם יקדמו?

כאשר פקידי האוצר טוענים בשם המקצוענות הכלכלית כי יש לקצץ בסל הבריאות, בחינוך או בביטחון, הם עושים זאת בשם נייטרליות פוליטית כביכול, אולם בפועל, ביצוע של המלצותיהם מהווה קידום אינטרס פוליטי אחד על חשבון אחר. כן, פוליטי. המעשה הפוליטי הוא זירה של הכרעה בין תפיסות עולם, הוא דיון על סדר עדיפויות. בשדה הפוליטי מקצועיות היא חסרת משמעות, והשאיפה אליה היא מנטרה ריקה במקרה הטוב ואינטרס מוסווה ברוב המקרים.

קרל מרקס לימד אותנו, שחברה היא חסרת משמעות ללא האינטרסים המרכיבים אותה. לא יתכנו פעולות מקצועיות המתרחשות במנותק מהקשר פוליטי. השאיפה לכאלה היא דיבור פוליטי מובהק, המקדם אינטרס פוליטי. פעולה מקצועית-כביכול היא תמיד פוליטית בהווייתה, והצלחתה להצטייר כנייטרלית ומקצועית היא ביטוי להשתלטות של אינטרס פוליטי מסוים על השיח. אלא שזהו אינטרס סמוי, המתחזה למקצועי, לאוניברסלי, ובאותה נשימה הוא מוחק ומסתיר את העובדה שלא תיתכן פעולה מקצועית שאינה פוליטית.

אם כן, במקום דה-פוליטיזציה עלינו לשאוף לפוליטיזציה של המערכת הציבורית. חידוד אג’נדות ולא טשטושן יקדם טוב יותר את המטרות לשמן אנו הולכים לקלפי. אנשים מעורבים פוליטית ומחויבים לאותו סדר היום יוציאו אותו לפועל טוב יותר. זאת כמובן תוך הקפדה יתרה על התאמה לתפקיד וכישורים מעולים. הקפדה כזאת ושקיפות במינוי תעלים את הצורך להסתתר, לשקר ולתפור תפקידים מיותרים, פשוט מפני שהוצאה לפועל של סדר היום תעשה בדרך המלך, ולא בדרכים עקלקלות, דרכן של הקומבינה והשחיתות.

ערר נגד גן חב”ד ברמת אביב והתנגדות למינוי וולך לסגן ראש העירייה

אתמול נשדדתי ע”י שני רוכבים על טוסטוס, שנסעו לידי בזמן שרכבתי על האופניים על המדרכה, ושלפו את התיק שלי מתוך הסל הקדמי של האופניים. בגלל כאב הלב והסידורים שהאירוע הצריך, התקשיתי לעדכן בזמן אמת על המתרחש. לכן, קבלו פוסט מורחב על אירועי היומיים האחרונים, הכולל שני נושאים.

ערר נגד גן הילדים של חב”ד ברמת אביב

שלשום דנה מליאת הוועדה המקומית (שהיא למעשה מועצת העיר) בערר שהגשתי נגד גן הילדים של עמותת חב”ד ברמת אביב.

תזכורת: ברמת אביב מתנהל מאבק אזרחי נגד פעילות עמותת חב”ד בשכונה. תזכורת נוספת: ברמת אביב אין קהילה חרדית אמיתית. ברמת אביב יש נסיון פרובוקטיבי לערער על אורחות החיים האזרחיים הפלורליסטים ע”י פעולות מסיונריות של תנועה פוליטית קיצונית ומאורגנת.

פעמים רבות נשמעת הטענה כאילו ההתארגנות נגד פעילות חב”ד בשכונה היא “גזענית” או ”אנטישמית”, וכי פעילי חב”ד עושים הכל בהתאם לחוק. ובכן, את החוק יש לכבד, גם אם פעילי חב”ד עושים בו שימוש כדי לחתור תחת התכלית שלשמה נועד. אם כן, בהחלט מותר וראוי להקפיד על יישום ואכיפה מוחלטים של החוק.

ברח’ רידינג 38 קיים גן פרטי של עמותת חב”ד. חצר הגן בנויה על שצ”פ - שטח ציבורי פתוח בן 160 מ”ר, אשר אמור להיות פתוח לטובת הציבור. במקום זאת, הוא מגודר בגדר וחסום לציבור. הערר שהגשתי דורש פינוי השטח הציבורי והשבתו לבעליו החוקיים טרם הוצאת היתר לגן.

במצגת המצורפת תוכלו לראות את תמונות הגן, את השטח אליו פלש הגן, ואת הגדר המקיפה אותו.

רידינג 38.ppt קטן

הצבעה נגד מינויו של נתן וולך לסגן ראש העיר וממלא מקומו

מועצת העירייה התבקשה אתמול לאשר את מינוי של נתן וולך לסגן ראש עיר וממלא מקום ראש העיר. כזכור, נתן וולך הואשם בפרשה נלווית לחקירות נגד גרוס, הורשע בעבירת הפרת אמונים וכרגע מתנהל הליך משפטי בשאלת הקלון של העבירה.

לפני כשנתיים, בתקופת הבחירות למועצה, דרש ראש העירייה מוולך להתפטר מתפקידו כסגן ראש העיר, בשל “מראית העין הציבורית”, הגם שהחוק לא חייב זאת. למרות שבנושא זה לא חל שום שינוי מאז, בחר משום מה ראש העירייה להביא את המינוי, במפתיע, אתמול.

בשם סיעת מרצ, הצטערתי על שכך בחר ראש העירייה לעשות, ונימקתי את התנגדותנו למינוי:

כמו בפעמים רבות בחיינו הציבוריים, אשר עוברים משפטיציה הולכת וגוברת, גם עתה אנו ניצבים בפני סוגיה שיש לה היבטים משפטיים, והיבטים ציבוריים, לאחרונים אנו נדרשים כמועצת העיר.

אין זה מקרה, שגם הסוגיה המשפטית סבה סביב שאלת הקלון, שהיא הרכיב הציבורי-מוסרי שבה. בית המשפט בישראל נתן את דעתו לשאלה עקרונית זו מספר פעמים בעבר, במספר פסקי דין שהפכו למכוננים בסוגיית תפקידו של נבחר הציבור.
נבחר הציבור הינו שליח הציבור, וכאותו שליח-ציבור האומר להיות פה לקהל ומציג עצמו כעני ממעש, נרעש ונפחד, כן הוא נבחר הציבור: משלו אין לו ולא כלום וכל אשר ברשותו ובהחזקתו - משל הקהל והקהילה הוא. הגינות, יושר-לבב וטוהר-המידות הינם סימני-היכר מובהקים שניתן בנבחר ציבור ראוי-לשמו, ותכונות-נפש אלו הן עמוד-האש ועמוד-הענן שיוליכו את נבחר הציבור הדרך. רק כך יוכל פרנס לנהג כראוי קהילה שבחרה בו לנהגה, ורק כך יזכה נבחר הציבור באמון הקהל. וכולנו ידענו כי באין אמון של הקהילה במנהיגיה, ייפרע עם ותאבד ממלכה. וככל שנעלה במעלה המנהיגות כן נתבע ממנהיגי הקהילה ביתר כי יקרנו יושר ואמת.

(בג”ץ 103/96 כהן נגד היועמ”ש)

כולנו, כל היושבים פה, מחויבים עיקרון הזה ומממשים אותו הלכה למעשה בחיי היום יום הפוליטיים שלנו. פעמים רבות אנחנו משתפים פעולה כולנו יחד נגד מתקפות על המערכת הפוליטית בכלל ועל נבחרי הציבור – אנחנו – משרתי הציבור – כמייצגים שלה. אנחנו עושים ימים כלילות כדי להסביר לציבור עבודה ציבורית מהי, ומהם מחיריה.

אנו בסיעת מרצ סבורים, כי ראוי שנאמץ את העיקרון הזה כעיקרון שמנחה אותנו בכל פעולה ופעולה, ובפרט כאשר אנו עוסקים בנושאים שבהם הרבב שדבק, ובית המשפט הרשיע בו, נוגע ישירות לנושאים הקשורים למילוי תפקידנו כנבחרי ציבור ולאמון הציבור בנו.

גם בעבר עיריית תל אביב, מועצת העיר וראש העיר העומד בראשה היו מחויבים לא רק עיקרון הזה, אלא גם אימצנו לעצמנו סייג רחוק יותר, של מראית העין הציבורית. במספר פרשות בעבר, וגם במקרה זה לפני כשנתיים, ראש העירייה דרש נורמות מחמירות ממה שמתיר החוק היבש, ובצדק, ועל כך צריכה להיות גאוותנו.

במקרה זה – אנו בסיעת מרצ מתקשים להבין – מה השתנה בין המועד בו חלו נורמות ציבוריות ערכיות אלה ובין היום. נכון להיום, ההליך המשפטי טרם הגיע לסיומו הסופי, והסוגיה הציבורית שבבסיסו עדיין לא הוכרעה, ולכן איננו מבינים את מועד הבאת הנושא להצבעה דווקא היום.

בהתאם לשני עקרונות אלה – לא נוכל לתמוך במינויו של נתן וולך לסגן ראש עיר וממלא מקום רה”ע.

רמאללה, יולי 2010

השבוע ביקרנו, אחמד משהראוי ואני, ברמאללה.

נסענו לירושלים בעניין אחר. בדרך דיברנו על הא ועל דא, בין היתר על ביקורים בגדה המערבית. סיפרתי לו על קבוצת ויזיט פלסטיין, במסגרתה ביקרתי בבית לחם לפני כמה שבועות, לראשונה מזה עשר שנים. מאז האינתיפדה השניה. ברמאללה לא הייתי מעולם. באותו זמן עברנו ליד מחסום עטרות, באזור מחנה עופר, כביש 443.

“לא היית מעולם? זה ממש פה”, אמר אחמד. חמש דקות ואנחנו שם. יאללה.

אז נכנסנו. ביקרנו ידיד, שתינו קפה, סיירנו בככר מנרה בשעות בין ערביים עמוסות, ותיירנו באתר המוקטעה - אתר הנצחה בו קבור ערפאת, והמשקיף על לשכתו של אבו מאזן. אכלנו כנאפה. כמובן.

התמונות בפליקר

אלבום התמונות בפייסבוק

ביציאה החיילים במחסום הסתכלו עלינו במבט מוזר. מאיפה אתם, שאלו. תל אביב. ומה אתם עושים פה? נוסעים הביתה, ענינו.

שלחתי את נמרוד ברנע לכתוב פוסט דיווח על ישיבת הוועדה העירונית לתנועה וחניה, וזה מה שיצא לו

נמרוד ברנע, חבר ועדת תנועה וחניה העירונית מטעם סיעת מרצ תל אביב יפו, נכח בישיבת הוועדה בשבוע שעבר. ביקשתי ממנו לדווח לציבור על שהתרחש בישיבה, ויצא לו מניפסט עם אג’נדה על תחבורה פרטית, ציבורית, ועל טעמיו של הציבור בנושא. אבל היי, בגלל זה אנחנו אוהבים אותו :)

הערה בשולי ועדת תנועה וחניה

פוסט אורח מאת נמרוד ברנע

הישיבה האחרונה של ועדת תנועה וחנייה של עיריית תל אביב-יפו דמתה לישיבתה הקודמת ולישיבה הבאה של הוועדה. בכל ישיבה מעלים המשתתפים, נציגי הסיעות ופקידי העירייה, נושאים שונים על סדר היום. בכל נושא, יהיה זה מצוקת החנייה של הקטנועים או המדרכות שלא ראויות להליכת אדם, מתחבאת העובדה הידועה לכל: משבר התחבורה בתל אביב. בעשורים האחרונים, עם עליית שיעור הבעלות לרכב פרטי בגוש-דן, הגידול במספר תושביה של תל אביב והתבססותה של תל אביב כמרכז העסקים והתרבות של ישראל, התנועה הבסיסית בין חלקי העיר הפכה לקשה מנשוא. תחבורה ציבורית לקויה, לא מתוכננת ומוזנחת, מדיניות אווילית של מקבלי ההחלטות ותכנון לא מושכל של המרחב הציבורי, לצד אינטרסים כלכליים של המרוויחים העיקריים מהמצב שהם מבין הכוחות החזקים במשק, הביאו את תל אביב וגוש דן למציאות תחבורתית זוועתית שפוגעת בחיי התושבים, בפרנסתם ובעסקים שממצבים את האזור כולו ככישלון לוגיסטי, במובן הפשוט ביותר של המילה.

למרות נתונים איומים שנחשפו על כמות הזמן שאנחנו מבזבזים בפקקים, כמות הדלק שאנחנו שורפים בחיפוש אחר חנייה והפגיעה האדירה בכוח עבודה ובכסף שהסדר הקיים גורמים לכולנו, האסימון לא יורד. לא למקבלי ההחלטות ולא לציבור. בישראל, למרות גודלה המזערי והצפיפות הקיצונית ממנה היא סובלת בין גדרה לחדרה, מסרבים להבין שאי-אפשר לקיים חברה שמבוססת על רכב פרטי. בישראל אם כך, הרכב הפרטי הוא מלך הכביש. לא תחבורה ציבורית יעילה, מתוחכמת וירוקה היא חלומם ומושא שאיפתם של הישראלים – אלא דגם חדש של מכונית. ישראל היא כנראה המדינה היחידה שחברה ב-OECD שתושביה משוכנעים כי ניתן לקיים מטרופולין מודרני ומתקדם שהתחבורה בו תתבסס על רכב פרטי. רוב תושבי גוש דן משוכנעים כי הבעיה היחידה היא מחסור במקומות חנייה ובכבישים. הם מאמינים שעוד חניונים ועוד נתיבים יפתרו את בעיותינו, גם אם אף מטרופולין אחר בעולם לא מתנהל ככה.

השעבוד לרכב הפרטי, מלך הכביש הבלתי מעורער בתל אביב ובישראל, הוא לא רק מזהם, בזבזני, מסוכן ולא רצוי. הוא פשוט בלתי ניתן לקיום. מספר מקומות החנייה שניתן לבנות לעולם לא ישיג את קצב הגידול במספר המכוניות הפרטיות שנכנסות לעיר, יש גבול לכמות הנתיבים שאפשר לסלול ולא נראית באופק חלופה לנפט היקר, המזהם שמוחזק בידי מספר קטן של מדינות.

בכל המטרופולינים בעולם כבר הבינו את זה מזמן; בלונדון, פריז, ניו יורק, אמסטרדם, ברלין וסן פרנסיסקו יש רשת מתוחכמת וסבוכה של אוטובוסים, רכבות קלות, רכבת תחתית, שבילי אופניים ומדרכות שמיועדות להולכי רגל ולא לפחי זבל, עמודי חשמל או קטנועים שלא מצאו חנייה.

תהליכי קבלת ההחלטות והסמכויות בתחום התחבורה בישראל הם סבוכים ומסובכים מאין כמוהם. אין הרבה תחומים בחיינו שהסמכויות והאחריות עליהן מחולקות בין שני משרדי ממשלה, המשטרה, הרשות המקומית, חברות פרטיות ולעיתים אף מכבי האש. שיתופי הפעולה ועבודת המטה הנדרשים לא היו מביישים מבצע צבאי מורכב בשטח האויב. ההוצאה הציבורית הנדרשת לשלבים הראשוניים מרתיעים אוטומטית את פקידי האוצר שידם על הקופה קמוצה גם כך. ללא פעולה נחרצת, ירידה לפרטים ומעורבות אישית של מקבלי ההחלטות – לצד גיבוי וכוח פוליטי – נישאר עמוק בתוך המשבר התחבורתי של תל אביב וגוש דן.

רפורמה תחבורתית אמיתית, בת קיימא, שתביא לשינוי משמעותי תגיע רק אם הציבור יתעורר. עד שהציבור יפנים שהבעיה איננה מחסור בחנייה אלא מחסור בתחבורה ציבורית יעילה ונגישה, הפקידות והפוליטיקאים לא יפנימו את זה. עד שהציבור יפנים שהפיתרון אינו סלילת נתיבים, גשרים ומנהרות, אלא מערכת BRT (Bus rapid transit), שתביא אותנו ממקום למקום במהירות, בנוחות ובבטחה גם נבחרי הציבור לא יפנימו את זה.

האזרח הממוצע מחזיק באמתחתו שורה של ניתוחים והצעות לגבי יחסינו עם הפלשתינאים, הגרעין האיראני וההתחמשות של חיזבאללה. בנוגע ליחסי חוץ וביטחון, כל אזרח כאן מרגיש חצי מומחה; הוא יודע למה צה”ל נכשל במלחמת לבנון השנייה, יש לו דעה לגבי תוכנית ‘כיפת ברזל’ והוא מתווכח עם חבריו מי המועמד המתאים ביותר לרמטכ”לות. אך בנושא שהרבה יותר קרוב אליו, שמשפיע על חיי היום-יום שלו, כמו תחבורה, הוא נאלם דום, ורק מפטיר כמה תלונות וטיעונים שמציגים תפיסה תחבורתית שמתאימה לשנות ה-70. עד שהציבור יבין את חשיבותה של התחבורה לחיינו ולסביבתנו, ולו ברמת סיסמאות שמקנות עדיפות לתחבורה הציבורית על הרכב הפרטי, נישאר עם הפקקים.

הפיתרון, כפי שהבינו הרבה לפנינו בחו”ל, לא כל כך מסובך ואפילו די פשוט. אחרי שרואים כמהBRT  הצליח בעולם, אפשר להפסיק לחכות לרכבת הקלה שלעולם לא תגיע. BRT הוא מודל פופולרי ומוכח להסעת המונים באזורים עירוניים. מדובר ב:
-הקצאת נתיבי תחבורה ציבורית, שיאפשרו לאוטובוסים לנסוע בחופשיות ולא יאלצו אותם להתמודד עם הרכבים הפרטיים בפקקים
-הקמת תחנות נוסעים נוחות, מוגנות וממוזגות, לצד פריסה מחודשת של קווי האוטובוסים והעלאת התדירות שלהם.
היישום של המודל ישדרג משמעותית את התחבורה הציבורית בתל אביב ויביא לתוצאות באופן מיידי.

העובדה שמדובר בפיתרון קל, פשוט, מוכן שרק צריך להעתיק ולהתאים לתל אביב לא מעלה את סבירותו להתממש. תחום התחבורה בישראל, כפי שלמדנו, סובל מריבוי סמכויות, תחרויות בין גופים ואינטרסים כלכליים. המנגנון המסואב הזה שמנהל את המערכת התחבורתית בישראל לא שש לאמץ פיתרונות, שינויים ונעדר כל מידה של יצירתיות וחדשנות.

רק דרישה ציבורית חדה וברורה תוכל להזיז את מקבלי ההחלטות ממרבצם אל עבר פעולה ממשית. כל עוד לא ידרוש הציבור מהמערכת הפוליטית לשים את התחבורה במקום הראוי לה בסדר העדיפויות, נמשיך בחיפושי החנייה האינסופיים. כל עוד נמשיך לשלוח אל משרד התחבורה שרים אפורים במקרה הטוב, ומפוקפקים במקרה הרע, נמשיך לחכות לאוטובוס שיאחר. כל עוד לא יישמע קול ברור של אזרחים הדורשים רפורמה בתחבורה, נמשיך לבזבז זמן וכסף בניסיון לבצע את המטלה הפשוטה של להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’.

הפייגלינים של קדימה

הטור הפוליטי של השבוע קיבל חיזוק משמעותי, בדמות נועם שיזף

נועם ואני כותבים על חידת קדימה, ומסמנים את הפוטניציאל שהיה ואת מחנה הפייגלינים שאינו זוכה לשום טיפול פוליטי או תגובה מראשי המפלגה