לקראת ספטמבר: תמונת מצב
קלישאה פוליטית ותיקה היא כי השמאל עושה מלחמות והימין שלום. בגין, גולדה, נתניהו, ברק אולמרט ושרון – כולם יצקו לתוכה תוכן במשך עשרות שנים. אבני יסוד של כבוד הניחו בקלישאה זו רבין, פרס וברק, אשר הגיעו לשלטון מתוך מפלגת העבודה ההיסטורית אולם במשך שנות כהונתם נמשכה בלי הרף הבניה בהתנחלויות.
בניגוד לתמונה שניסו לצייר כל המנהיגים האלה – כאילו אבני המחלוקת העיקריות בדרך להסכם בין ישראל לפלסטינים הן שאלות סימבוליות כגון שאלת ירושלים או סוגיית הפליטים, מזה שנים ארוכות ברור מעל לכל ספק כי ההתנחלויות, ובפרט הרחבתן הנמשכת – הן הן המכשול האמיתי לשלום.
גם ממשלת נתניהו – אולי הימנית והקיצונית ביותר בממשלות ישראל – תרמה את שלה להוכחת הקלישאה שבפתיח, כאשר הכריזה בנובמבר 2009 על הקפאת בניה מוחלטת בכל ההתנחלויות בגדה למשך עשרה חודשים. במציאות למודת תהליכים וכשלונות, אזרחים ומנהיגים כבר יודעים כי מה שמתרחש בשטח חשוב בהרבה מהצהרות וכוונות. על כן, נקודת הציון המשמעותית אליה נשואות העיניים אינה השיחות הישירות בין נתניהו לעבאס שייפתחו השבוע בוושינגטון, אלא סיומה המתקרב של הקפאת הבניה בהתנחלויות.
ההקפאה אמורה לפוג בסוף ספטמבר הקרוב, והמערכת הפוליטית כמרקחה. בזירה החוץ פרלמנטרית פתחה תנועת שלום עכשיו בקמפיין נמרץ תחת הכותרת “בספטמבר ישראל בוחרת”, ואילו מועצת יש”ע יצאה בקמפיין משלה, “בונים על המילה שלכם”, אשר מזכיר לשרי הימין את הבטחתם לסיום ההקפאה.
הזירה הפרלמנטרית רוחשת גם היא, כאשר שרים וחברי כנסת מהליכוד, ישראל ביתנו וקדימה נערכים מדינית ופוליטית לדד-ליין המתקרב. השר מרידור אף הציע פשרה מעניינת, על פיה ישראל תודיע על הפסקת הבניה בהתנחלויות המבודדות, ה”פוליטיות” בלשונו של רבין, ותמשיך לבנות בהתנחלויות שעל פי כל הסכם מסתמן, כולל על פי יוזמת ז’נווה, יישארו בריבונות ישראלית.
אם להתעלם לרגע מההשלכות הבינלאומיות והאזוריות של הצעה זו – כלומר מדעותיהם של אובמה ושל עבאס – הצעת מרידור מעניינת משום שהיא מבוססת על התנהגות דה-פקטו על פי עקרונות מדיניים ופוליטיים מובנים מאליהם וידועים לכל, גם אם טרם מומשו. הרציונל של הצעת מרידור מבוסס על זה של בנייתה של גדר ההפרדה בתחילת שנות ה-2000 – צעד שנוי במחלוקת מוסרית וביטחונית, אולם נדמה שיתרונו היחיד הוא בסימון גבול מובהק וברור בין ישראל הלגיטימית ובין פלסטין, כמובן במקומות בהם היא נבנית על הקו הירוק.
בכל ההתרחשות הזאת צורמת במיוחד שתיקתה של מפלגת העבודה. לא שזה עוד מפתיע מישהו, אבל על פי ההגיון (העקום) של העבודה עצמה, אם יש צידוק אחד לישיבתה בממשלה זו, הוא אמור להיות מלחמה עיקשת להמשך ההקפאה ולצעדים מדיניים משמעותיים.
לפני שבועות מספר עוד שמענו מדי פעם קולות חלושים מכיוונם של בן אליעזר, הרצוג או בן סימון. הללו טענו כי מבחנה של הממשלה יהיה בספטמבר, וכי על פי התנהגותה בעניין המשך ההקפאה תיבחן המשך השותפות בממשלה. חודש לתאריך היעד, ושתיקת העבודה נשמעת כמו עוד בדיחה עצובה. ההיסטוריה הקרובה הוכיחה, כי מפלגת העבודה נכנסת לכל ממשלה, ימנית ככל שתהיה, ויוצאת ממנה רק במצב אחד: אם הססמוגרף הפוליטי פואד בן אליעזר מריח בחירות מתקרבות. על פי ניתוח זה, אין אלא להסיק כי הבחירות הבאות רחוקות מתמיד.
