שר החינוך שוגה בזיהוי הלך הרוח הציבורי ומלבה גל לאומני עכור. האם יוכל לעצור לפני שיהיה מאוחר מדי? האם היה רוצה לעמוד בראש מדינה שתתעצב בדמות מהלכיו?

פוסט זה הוא חלק מפרוייקט חשבון הנפש של “לא נסתום” - קמפיין המחנה הדמוקרטי מרים את הראש של הקרן החדשה לישראל.

חשבון הנפש של גדעון סער. איור: איילת רזיאל

כהונת סער – תמונת מצב

לפני כמה חודשים קיבלה חברתי ועמיתתי, ד”ר סיגל רון, שיחת טלפון מפתיעה. על הקו פעיל ‘אם תרצו’, מבקש לוודא התבטאות שלה בקורס ‘מבנה חברתי של ישראל’. “לשיעור הבא קִראו את שמואל נוח אייזנשטאט (ממייסדי הסוציולוגיה הישראלית, חתן פרס ישראל, ת.ז.) אשר מַבְנֶה את הנרטיב הציוני”, אמרה לסטודנטים, “ולאחר מכן קִראו את אלה שוחט (סוציולוגית ביקורתית, עסקה רבות במזרחים בישראל ובייצוגם בזירות התרבות השונות, ת.ז.) המפרקת אותו”.

האם המשפט לעיל הוא ציוני? אנטי ציוני? פוסט ציוני? לרונן שובל פתרונים.

דוח הציונות המקארתיסטי של אם תרצו לא היה מעורר את ההד שעורר, אלמלא קיבל רוח גבית מכמה דמויות בכירות, בראשן שר החינוך גדעון סער. סער נאם בועידת התנועה במרץ השנה, ובאוגוסט, כאשר המתקפה של אם תרצו על האוניברסיטאות הגיעה לשיא של אבסורד בדרישתה לפטר מרצים לא ציונים כביכול, הִמהם סער בקול רפה כי הוא מתנגד לכל פעילות אשר מטרתה “לפגוע בתרומות”.

דומה שהמשפט האחרון מגדיר באופן קולע את פועלו של סער כשר חינוך: שילוב של הפרטה מואצת עם לאומנות בלתי מודעת לקיצוניותה.

לכאורה, אין רע בתגבור לימודי מורשת ויהדות. אלא שאלה באים בצד קיצוץ חד בלימודי האזרחות, הרעועים גם כך, והחשובים מאין כמוהם בדמוקרטיה שברירית כישראל; לכאורה, ביקורי תלמידים בירושלים חיוביים ואף חיוניים. אלא שאלה נעשים ע”י עמותת אלע”ד, עמותת ימין קיצונית האחראית לרכישות בתים בלב השכונה הפלסטינית סילואן ושותפה אקטיבית למחיקתה – ממוקדי הסכסוך הנפיצים בירושלים; חשיפת התלמידים למסרים הקיצוניים של אלע”ד במסווה של ביקור ממלכתי בירושלים מתרחשת במקביל להתייצבותו של סער בראש המתלהמים נגד מנהל עירוני א’ בתל אביב רם כהן, שביקש לחשוף את תלמידיו למציאות המחסומים החוצצים בין ישראל לשטחים הכבושים.

בנוסף, הספיק סער למנוע לימודי שיר של יונה וולך ע”י מורה בתיכון, ובמקביל לארגן תחרות חיבורים בנושא “עולי הגרדום”; להציב קציני צה”ל בבתי הספר בתפקיד מחנכים, ובמקביל ליזום צמצום בחוק זכויות התלמיד ולהכניס מצלמות מעקב לבתי הספר.

התמונה המתגבשת היא כי תלמידים בוגרי כהונתו של סער יהיו פחות רחבי אופקים, יותר חשדניים, פחות סובלניים, יותר כוחניים, ובעיקר יותר מפוחדים למוצא פיהם, שמא אינו עולה בקנה אחד עם מה שאנשי מיניסטריון האמת של ממשלת הימין הגדירו כ”ציונות” או כ”מורשת”.

הצביעו לגדעון סער כמועמד שהכי זקוק לחשבון נפש לקראת יום כיפור, באפליקצית הפייסבוק החדשה של לא נסתום

הצטרפו לדף הפייסבוק של לא נסתום

קראו את הפוסטים האחרים בקמפיין חשבון הנפש

אתמול חגגנו שנה לחנות אחותי סחר הוגן. את החנות מפעילה תנועת אחותי בראשות המנכ”לית הבלתי נדלית שולה קשת - אמנית ופעילה מזרחית-פמיניסטית. היא ממוקמת במרכז תל אביב - רח’ שלמה המלך 4, קרוב לקינג ג’ורג’ - והיא החנות היחידה בישראל ובמזרח התיכון המנוהלת על פי עקרונות הסחר ההוגן המוכרים בעולם.

עקרונות הסחר ההוגן כוללים, בין היתר, מוצרים המיוצרים בעבודת יד ומחומרים ידידותיים לסביבה, ואשר נוצרו בתנאי עבודה מכבדים. עיקר היצרניות המוכרות בחנות הן נשים, ורוב הרווח מן המכירה מועבר אליהן. החנות משמשת עבורן גורם המסייע בקשיי הבירוקרטיה העסקית, מספק גב ותמיכה מנהלתית וכלכלית ולא פחות מכך, מסייע בשיווק ובפריצה לקהל לקוחות.

בניגוד לחנויות סחר הוגן בעולם, שמבססות את עיקר מוצריהן על יצרניות מהעולם השלישי, אחותי סחר הוגן בתל אביב פועלת על פי העיקרון “עניי עירך קודמים”. כל היצרניות הן ישראליות, חלקן תל אביביות, כולן מתמודדות עם עוני. חלק מן היצרניות מאוגדות בקואופרטיבים - כגון מרכז רקמה בקרית גת של נשים יוצאות אתיופיה או קואופרטיב ‘נשים מבשלות עסק’ מירושלים. לצידן יש יצרניות יחידות, שעד היום יצרו את המוצרים שלהן אולם יכולתן להגיע לקהל לקוחות אפקטיבי היתה מוגבלת מאוד או כמעט בלתי אפשרית. בזכות תנועת אחותי ו-16 ארגונים נוספים שחברו לחנות, הן נפגשות לראשונה בקהל לקוחות גדול ומגוון.

בשנה האחרונה נוצר שיתוף פעולה מיוחד בין החנות ובין עיריית תל אביב. כיום, החנות מפורסמת במוקדי המידע לתיירים, מופיעה בניוזלטר העירוני ונכנסת למסלולי הסיורים בעיר. ראש העירייה רון חולדאי כיבד את מסיבת השנה לחנות אתמול ובירך את הנוכחות.

אם גם אתם רוצים להנות מחוויית קניה לא שגרתית, מרתקת ומהנה, אשר בצידה הרווח של עשיה למען הקהילה, למען חברה וכלכלה צודקת ובריאה מניצול - בואו לקנות באחותי סחר הוגן.

תמונה מן האירוע אתמול

פורסם הבוקר בעבודה שחורה

קלישאה פוליטית ותיקה היא כי השמאל עושה מלחמות והימין שלום. בגין, גולדה, נתניהו, ברק אולמרט ושרון – כולם יצקו לתוכה תוכן במשך עשרות שנים. אבני יסוד של כבוד הניחו בקלישאה זו רבין, פרס וברק, אשר הגיעו לשלטון מתוך מפלגת העבודה ההיסטורית אולם במשך שנות כהונתם נמשכה בלי הרף הבניה בהתנחלויות.

בניגוד לתמונה שניסו לצייר כל המנהיגים האלה – כאילו אבני המחלוקת העיקריות בדרך להסכם בין ישראל לפלסטינים הן שאלות סימבוליות כגון שאלת ירושלים או סוגיית הפליטים, מזה שנים ארוכות ברור מעל לכל ספק כי ההתנחלויות, ובפרט הרחבתן הנמשכת – הן הן המכשול האמיתי לשלום.

גם ממשלת נתניהו – אולי הימנית והקיצונית ביותר בממשלות ישראל – תרמה את שלה להוכחת הקלישאה שבפתיח, כאשר הכריזה בנובמבר 2009 על הקפאת בניה מוחלטת בכל ההתנחלויות בגדה למשך עשרה חודשים. במציאות למודת תהליכים וכשלונות, אזרחים ומנהיגים כבר יודעים כי מה שמתרחש בשטח חשוב בהרבה מהצהרות וכוונות. על כן, נקודת הציון המשמעותית אליה נשואות העיניים אינה השיחות הישירות בין נתניהו לעבאס שייפתחו השבוע בוושינגטון, אלא סיומה המתקרב של הקפאת הבניה בהתנחלויות.

ההקפאה אמורה לפוג בסוף ספטמבר הקרוב, והמערכת הפוליטית כמרקחה. בזירה החוץ פרלמנטרית פתחה תנועת שלום עכשיו בקמפיין נמרץ תחת הכותרת “בספטמבר ישראל בוחרת”, ואילו מועצת יש”ע יצאה בקמפיין משלה, “בונים על המילה שלכם”, אשר מזכיר לשרי הימין את הבטחתם לסיום ההקפאה.

הזירה הפרלמנטרית רוחשת גם היא, כאשר שרים וחברי כנסת מהליכוד, ישראל ביתנו וקדימה נערכים מדינית ופוליטית לדד-ליין המתקרב. השר מרידור אף הציע פשרה מעניינת, על פיה ישראל תודיע על הפסקת הבניה בהתנחלויות המבודדות, ה”פוליטיות” בלשונו של רבין, ותמשיך לבנות בהתנחלויות שעל פי כל הסכם מסתמן, כולל על פי יוזמת ז’נווה, יישארו בריבונות ישראלית.

אם להתעלם לרגע מההשלכות הבינלאומיות והאזוריות של הצעה זו – כלומר מדעותיהם של אובמה ושל עבאס – הצעת מרידור מעניינת משום שהיא מבוססת על התנהגות דה-פקטו על פי עקרונות מדיניים ופוליטיים מובנים מאליהם וידועים לכל, גם אם טרם מומשו. הרציונל של הצעת מרידור מבוסס על זה של בנייתה של גדר ההפרדה בתחילת שנות ה-2000 – צעד שנוי במחלוקת מוסרית וביטחונית, אולם נדמה שיתרונו היחיד הוא בסימון גבול מובהק וברור בין ישראל הלגיטימית ובין פלסטין, כמובן במקומות בהם היא נבנית על הקו הירוק.

בכל ההתרחשות הזאת צורמת במיוחד שתיקתה של מפלגת העבודה. לא שזה עוד מפתיע מישהו, אבל על פי ההגיון (העקום) של העבודה עצמה, אם יש צידוק אחד לישיבתה בממשלה זו, הוא אמור להיות מלחמה עיקשת להמשך ההקפאה ולצעדים מדיניים משמעותיים.

לפני שבועות מספר עוד שמענו מדי פעם קולות חלושים מכיוונם של בן אליעזר, הרצוג או בן סימון. הללו טענו כי מבחנה של הממשלה יהיה בספטמבר, וכי על פי התנהגותה בעניין המשך ההקפאה תיבחן המשך השותפות בממשלה. חודש לתאריך היעד, ושתיקת העבודה נשמעת כמו עוד בדיחה עצובה. ההיסטוריה הקרובה הוכיחה, כי מפלגת העבודה נכנסת לכל ממשלה, ימנית ככל שתהיה, ויוצאת ממנה רק במצב אחד: אם הססמוגרף הפוליטי פואד בן אליעזר מריח בחירות מתקרבות. על פי ניתוח זה, אין אלא להסיק כי הבחירות הבאות רחוקות מתמיד.

אם אתם זוכרים את הבעיות במתחם שוק בצלאל, ואת הערר וההצעות לפיתרון, אתמול הגיע פרק חדש בקורות שוק בצלאל.

למרות מה שטענו חברי מועצת עיר ואנשי מקצוע בזמנו, מסתבר שעם קצת לחץ והרבה התעקשות אפשר לשפר גם במסגרת תב”ע קיימת. התכנית החדשה עדיין לא מושלמת, עדיין צריך להשקיע הרבה עבודה תכנונית כדי שהמקום לא יהפוך למתחם סגור ומנוכר לסביבתו, אבל הבניה הגבוהה והמסיבית הונמכה, השטח הציבורי הוגדל ונפתח, ומספר יחידות הדיור הוגדל, תוך כדי הקטנה של שטח היחידה הממוצעת, מה שיספק יותר דירות לאנשים פחות עשירים.

צפו בי ובשלי יחימוביץ באייטם מתוך התכנית “עושים סדר” עם בן כספית בערוץ 2. זהו פרק בסדרה “העבדים החדשים”

פרק 288 מתאריך 1.8.2010 החל מדקה 9

בחמש השנים שעבדתי עם רן כהן, מדי שנה ביקש האוצר לבטל את החוק הדיור הציבורי באמצעות חוק ההסדרים. שנים של חקיקה, מאבק ציבורי מהמרשימים - אם לא המרשים ביותר בנושא חברתי שראתה ישראל, הישגים פוליטיים חסרי תקדים, והכל עומד לרדת לטמיון במחי שורה אחת: “חוק הדיור הציבורי - יימחק”. בזכות מאבק איתנים של רן, הכוונה בוטלה מדי שנה. על המאבק הפרלמנטרי והציבורי יוצא הדופן אפשר לקרוא בספרו של רן - “המלחמה על הבית”, שיצא לפני שנתיים בהוצאת ידיעות אחרונות.

כיום רן כבר לא מכהן בכנסת, וזה שוב עומד לקרות.

עבודה שחורה הקדישו השבוע לדיון רציני במאבק נגד הביטול. אתמול שני ג’רבי תיארה את כוונת האוצר בעיניים שלה ושל סבתה, דיירת בדיור הציבורי, והיום רן כהן ואני הוספנו כמה דגשים בדיון

הטור הפוליטי בעבודה שחורה לוקח מהמקום שפרשת הנגבי עזבה, וטוען כי הסלידה ממינויים פוליטיים הוא נסיון כוזב לדה-פוליטיזציה של הפוליטי במהותו.

כן למינויים פוליטיים

זיכויו של צחי הנגבי השבוע בפרשת המינויים הפוליטיים היה זיכוי דחוק ומלא סתירות. הטיעון שהכריע את הכף בעד הזיכוי היה טיעון ה”הגנה מן הצדק”, כלומר הטענה כי בעת שנעשו, בשנים 2001-2003, המינויים הפוליטים היו לא רק נחלת הכלל, אלא לא נאסרו במפורש. עניין זה השתנה בהנחייה מיוחדת של היועץ המשפטי לממשלה ב-2004, כלומר מעשים דומים  שהיו נעשים היום היו זוכים להרשעה רבתי.

ללא קשר לזיכוי ולמינויים הספציפיים שמינה, פרשת הנגבי היא עוד הזדמנות להיווכח בדימוי הציבורי השפל של פוליטיקאים ושל המערכת הפוליטית בכללותה. אלא שבניגוד לדעה הרווחת, כי כדי לתקן דימוי זה יש “לנקות” את המערכת הציבורית ולטהר אותה ע”י הפחתת הנגיעה הפוליטית והוספת מקצועיות, אבקש לטעון כי את האיסור הגורף על מינויים פוליטיים, את הסלידה הציבורית מהם ואת קטלוגם כשחיתות, יש לקרוא כצעד נוסף ומסוכן בדה-פוליטיזציה ובדה-דמוקרטיזציה של השיח הציבורי בישראל.

דומה שאין בישראל גוף מושמץ וחבוט כמו פוליטיקאים ומפלגות. מציאות זו עולה לא רק מהשיח הציבורי והתקשורתי, אלא גם מלשון החוק ומפסיקת בתי המשפט. צעדיהם של מפלגות ונבחרי ציבור מוצרים ומוגבלים באופן עקבי: האיסור בחוק על גיוס כסף למסע בחירות אישי או מפלגתי מביא להסתבכויות פליליות של ראשי ממשלה ומועמדים, והוא אחד הגורמים לחוסר היציבות הפוליטי בו מפלגות חדשות קמות כל הזמן כדי להתחמק מהחובות של הישנות; חוסר היכולת למנות לשום תפקיד אדם שאי פעם עבר בסביבתו הפוליטית של השר הממנה, יוצר מערכת פסאודו-פוליטית, ריקה מתוכן ולא מתפקדת.

נשיא ארה”ב הנערץ על רבים, ג’ון פ. קנדי, צוטט כמי שאמר: “מה יוצא לי מזה שאני נשיא ארצות-הברית-של-אמריקה, אם איני יכול למנות את אחי לשר המשפטים”. ציטוט זה נאמר אמנם במידה לא מבוטלת של אירוניה, אולם הפער בין האפשרות לומר אותו ובין המציאות בישראל, בה נשיא כזה היה מובל אחר כבוד אל בית הכלא, מצביע על כשל במערכת הישראלית. התיאור של עשרות אלפי פקידי ממשל המפנים את כסאותיהם עם התחלפות הממשל האמריקאי כבר הפך לקלישאה, והוא אחד הסממנים המובהקים של יעילותו ומידת תפקודו של הממשל. מובן מאליו שאנשים שחולקים את האג’נדה של הנשיא או השר יסייעו לו להוציא אותה לפועל בצורה טובה יותר.

אלא שבישראל, הציבור, בתי המשפט והתקשורת שכחו את התפקיד המרכזי של נבחרי הציבור ושל המערכת הפוליטית בכללותה – לייצג את הציבור ולהוציא לפועל את העדפותיו ובחירתו. התפקיד הזה לא מתבצע בחלל הריק, אלא במסגרת ברורה ומובנית שמרכיביה הם פוליטיקאים, מפלגות, סדר יום וסדר עדיפויות.

סדר היום, שהוא פוליטי באופן מובנה ומתחייב, מובל ומקודם באמצעות נשאיו, הפוליטיקאים המאורגנים במפלגות. עניין זה לא רק שאינו מגונה, אלא הוא מתחייב, הכרחי, ראוי וחיובי. הציבור רוצה, או לפחות אמור לרצות, שהפוליטיקאים שהוא בוחר ישרתו אותו ע”י כך שיקדמו את סדר היום בו בחר במוסדות השלטון השונים. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה, והתפקוד הטוב ביותר שלה.

אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל חבר מרכז מפלגה הוא נבחר ציבור בזעיר אנפין. הוא מתמודד לתפקיד וחברי המפלגה בוחרים בו כדי לייצג אותם בהיררכיה המפלגתית אל מול ההנהגה הבכירה יותר, וכדי לוודא שסדר היום המפלגתי נשמר ומיוצג נאמנה. אדם הופך בכלל לחבר מפלגה על מנת להזדהות עם אג’נדה פוליטית ולפעול אקטיבית לקידומה. העובדה שמרגע שמפלגה מימשה את ייעודה ונבחרה לשלטון, המייצגים של סדר היום שלה פסולים לכהן בתפקידים אקזקיוטיבים בגלל עצם העובדה שפעלו לבחירתה, היא שיבוש חריף מאוד של הרעיון הדמוקרטי-פוליטי.

יתר על כן, האיסור על מינויים פוליטיים אינו רק צבוע ונגוע בטהרנות יתר, הוא גם מסוכן ומהווה נסיון כוזב ומזויף ל”התמקצעות” ולדה-פוליטיזציה של המעשה הפוליטי.

שהרי, אם לא האנשים הפוליטיים, מי ימונה לתפקידי הביצוע? מי ראוי לכהן באותם תפקידים שאמורים לקדם סדר יום פוליטי במהותו? בעולם החלול והריק מסדר יום פוליטי, יהיו אלה אנשי מקצוע. וכי מיהם אותם אנשי מקצוע? מי בחרם לתפקיד? איזה סדר יום הם מייצגים? אינטרסים של מי הם יקדמו?

כאשר פקידי האוצר טוענים בשם המקצוענות הכלכלית כי יש לקצץ בסל הבריאות, בחינוך או בביטחון, הם עושים זאת בשם נייטרליות פוליטית כביכול, אולם בפועל, ביצוע של המלצותיהם מהווה קידום אינטרס פוליטי אחד על חשבון אחר. כן, פוליטי. המעשה הפוליטי הוא זירה של הכרעה בין תפיסות עולם, הוא דיון על סדר עדיפויות. בשדה הפוליטי מקצועיות היא חסרת משמעות, והשאיפה אליה היא מנטרה ריקה במקרה הטוב ואינטרס מוסווה ברוב המקרים.

קרל מרקס לימד אותנו, שחברה היא חסרת משמעות ללא האינטרסים המרכיבים אותה. לא יתכנו פעולות מקצועיות המתרחשות במנותק מהקשר פוליטי. השאיפה לכאלה היא דיבור פוליטי מובהק, המקדם אינטרס פוליטי. פעולה מקצועית-כביכול היא תמיד פוליטית בהווייתה, והצלחתה להצטייר כנייטרלית ומקצועית היא ביטוי להשתלטות של אינטרס פוליטי מסוים על השיח. אלא שזהו אינטרס סמוי, המתחזה למקצועי, לאוניברסלי, ובאותה נשימה הוא מוחק ומסתיר את העובדה שלא תיתכן פעולה מקצועית שאינה פוליטית.

אם כן, במקום דה-פוליטיזציה עלינו לשאוף לפוליטיזציה של המערכת הציבורית. חידוד אג’נדות ולא טשטושן יקדם טוב יותר את המטרות לשמן אנו הולכים לקלפי. אנשים מעורבים פוליטית ומחויבים לאותו סדר היום יוציאו אותו לפועל טוב יותר. זאת כמובן תוך הקפדה יתרה על התאמה לתפקיד וכישורים מעולים. הקפדה כזאת ושקיפות במינוי תעלים את הצורך להסתתר, לשקר ולתפור תפקידים מיותרים, פשוט מפני שהוצאה לפועל של סדר היום תעשה בדרך המלך, ולא בדרכים עקלקלות, דרכן של הקומבינה והשחיתות.

אתמול נשדדתי ע”י שני רוכבים על טוסטוס, שנסעו לידי בזמן שרכבתי על האופניים על המדרכה, ושלפו את התיק שלי מתוך הסל הקדמי של האופניים. בגלל כאב הלב והסידורים שהאירוע הצריך, התקשיתי לעדכן בזמן אמת על המתרחש. לכן, קבלו פוסט מורחב על אירועי היומיים האחרונים, הכולל שני נושאים.

ערר נגד גן הילדים של חב”ד ברמת אביב

שלשום דנה מליאת הוועדה המקומית (שהיא למעשה מועצת העיר) בערר שהגשתי נגד גן הילדים של עמותת חב”ד ברמת אביב.

תזכורת: ברמת אביב מתנהל מאבק אזרחי נגד פעילות עמותת חב”ד בשכונה. תזכורת נוספת: ברמת אביב אין קהילה חרדית אמיתית. ברמת אביב יש נסיון פרובוקטיבי לערער על אורחות החיים האזרחיים הפלורליסטים ע”י פעולות מסיונריות של תנועה פוליטית קיצונית ומאורגנת.

פעמים רבות נשמעת הטענה כאילו ההתארגנות נגד פעילות חב”ד בשכונה היא “גזענית” או ”אנטישמית”, וכי פעילי חב”ד עושים הכל בהתאם לחוק. ובכן, את החוק יש לכבד, גם אם פעילי חב”ד עושים בו שימוש כדי לחתור תחת התכלית שלשמה נועד. אם כן, בהחלט מותר וראוי להקפיד על יישום ואכיפה מוחלטים של החוק.

ברח’ רידינג 38 קיים גן פרטי של עמותת חב”ד. חצר הגן בנויה על שצ”פ - שטח ציבורי פתוח בן 160 מ”ר, אשר אמור להיות פתוח לטובת הציבור. במקום זאת, הוא מגודר בגדר וחסום לציבור. הערר שהגשתי דורש פינוי השטח הציבורי והשבתו לבעליו החוקיים טרם הוצאת היתר לגן.

במצגת המצורפת תוכלו לראות את תמונות הגן, את השטח אליו פלש הגן, ואת הגדר המקיפה אותו.

רידינג 38.ppt קטן

הצבעה נגד מינויו של נתן וולך לסגן ראש העיר וממלא מקומו

מועצת העירייה התבקשה אתמול לאשר את מינוי של נתן וולך לסגן ראש עיר וממלא מקום ראש העיר. כזכור, נתן וולך הואשם בפרשה נלווית לחקירות נגד גרוס, הורשע בעבירת הפרת אמונים וכרגע מתנהל הליך משפטי בשאלת הקלון של העבירה.

לפני כשנתיים, בתקופת הבחירות למועצה, דרש ראש העירייה מוולך להתפטר מתפקידו כסגן ראש העיר, בשל “מראית העין הציבורית”, הגם שהחוק לא חייב זאת. למרות שבנושא זה לא חל שום שינוי מאז, בחר משום מה ראש העירייה להביא את המינוי, במפתיע, אתמול.

בשם סיעת מרצ, הצטערתי על שכך בחר ראש העירייה לעשות, ונימקתי את התנגדותנו למינוי:

כמו בפעמים רבות בחיינו הציבוריים, אשר עוברים משפטיציה הולכת וגוברת, גם עתה אנו ניצבים בפני סוגיה שיש לה היבטים משפטיים, והיבטים ציבוריים, לאחרונים אנו נדרשים כמועצת העיר.

אין זה מקרה, שגם הסוגיה המשפטית סבה סביב שאלת הקלון, שהיא הרכיב הציבורי-מוסרי שבה. בית המשפט בישראל נתן את דעתו לשאלה עקרונית זו מספר פעמים בעבר, במספר פסקי דין שהפכו למכוננים בסוגיית תפקידו של נבחר הציבור.
נבחר הציבור הינו שליח הציבור, וכאותו שליח-ציבור האומר להיות פה לקהל ומציג עצמו כעני ממעש, נרעש ונפחד, כן הוא נבחר הציבור: משלו אין לו ולא כלום וכל אשר ברשותו ובהחזקתו - משל הקהל והקהילה הוא. הגינות, יושר-לבב וטוהר-המידות הינם סימני-היכר מובהקים שניתן בנבחר ציבור ראוי-לשמו, ותכונות-נפש אלו הן עמוד-האש ועמוד-הענן שיוליכו את נבחר הציבור הדרך. רק כך יוכל פרנס לנהג כראוי קהילה שבחרה בו לנהגה, ורק כך יזכה נבחר הציבור באמון הקהל. וכולנו ידענו כי באין אמון של הקהילה במנהיגיה, ייפרע עם ותאבד ממלכה. וככל שנעלה במעלה המנהיגות כן נתבע ממנהיגי הקהילה ביתר כי יקרנו יושר ואמת.

(בג”ץ 103/96 כהן נגד היועמ”ש)

כולנו, כל היושבים פה, מחויבים עיקרון הזה ומממשים אותו הלכה למעשה בחיי היום יום הפוליטיים שלנו. פעמים רבות אנחנו משתפים פעולה כולנו יחד נגד מתקפות על המערכת הפוליטית בכלל ועל נבחרי הציבור – אנחנו – משרתי הציבור – כמייצגים שלה. אנחנו עושים ימים כלילות כדי להסביר לציבור עבודה ציבורית מהי, ומהם מחיריה.

אנו בסיעת מרצ סבורים, כי ראוי שנאמץ את העיקרון הזה כעיקרון שמנחה אותנו בכל פעולה ופעולה, ובפרט כאשר אנו עוסקים בנושאים שבהם הרבב שדבק, ובית המשפט הרשיע בו, נוגע ישירות לנושאים הקשורים למילוי תפקידנו כנבחרי ציבור ולאמון הציבור בנו.

גם בעבר עיריית תל אביב, מועצת העיר וראש העיר העומד בראשה היו מחויבים לא רק עיקרון הזה, אלא גם אימצנו לעצמנו סייג רחוק יותר, של מראית העין הציבורית. במספר פרשות בעבר, וגם במקרה זה לפני כשנתיים, ראש העירייה דרש נורמות מחמירות ממה שמתיר החוק היבש, ובצדק, ועל כך צריכה להיות גאוותנו.

במקרה זה – אנו בסיעת מרצ מתקשים להבין – מה השתנה בין המועד בו חלו נורמות ציבוריות ערכיות אלה ובין היום. נכון להיום, ההליך המשפטי טרם הגיע לסיומו הסופי, והסוגיה הציבורית שבבסיסו עדיין לא הוכרעה, ולכן איננו מבינים את מועד הבאת הנושא להצבעה דווקא היום.

בהתאם לשני עקרונות אלה – לא נוכל לתמוך במינויו של נתן וולך לסגן ראש עיר וממלא מקום רה”ע.

השבוע ביקרנו, אחמד משהראוי ואני, ברמאללה.

נסענו לירושלים בעניין אחר. בדרך דיברנו על הא ועל דא, בין היתר על ביקורים בגדה המערבית. סיפרתי לו על קבוצת ויזיט פלסטיין, במסגרתה ביקרתי בבית לחם לפני כמה שבועות, לראשונה מזה עשר שנים. מאז האינתיפדה השניה. ברמאללה לא הייתי מעולם. באותו זמן עברנו ליד מחסום עטרות, באזור מחנה עופר, כביש 443.

“לא היית מעולם? זה ממש פה”, אמר אחמד. חמש דקות ואנחנו שם. יאללה.

אז נכנסנו. ביקרנו ידיד, שתינו קפה, סיירנו בככר מנרה בשעות בין ערביים עמוסות, ותיירנו באתר המוקטעה - אתר הנצחה בו קבור ערפאת, והמשקיף על לשכתו של אבו מאזן. אכלנו כנאפה. כמובן.

התמונות בפליקר

אלבום התמונות בפייסבוק

ביציאה החיילים במחסום הסתכלו עלינו במבט מוזר. מאיפה אתם, שאלו. תל אביב. ומה אתם עושים פה? נוסעים הביתה, ענינו.