עומדים אנו שעות ספורות לפני אחת ההצבעות הכי חשובות שהיו במדינת ישראל.

מחר, 4.8 מליון בעלי זכות בחירה יעמדו בקלפי מאחורי הפרגוד, אלוהים עדם היחיד, ויאלצו לבחור בין ביבי-ליברמן למרצ.

אין הצבעה באמצע, מי שחושב שהוא מצביע לליבני, מצביע למעשה לשאול מופז, צחי הנגבי וזאב בוים.

מי שבוחרת להצביע ברק למעשה מצביעה לאיש שקרא “אין פרטנר” ובסיומו של דבר גזר על ישראל 7 שנים של שתיקה מדינית.

מחר שמים מרצ בקלפי ובונים כח אמיתי שיעמוד מול ביבי וליברמן. מחר מצביעים בעד הסכם שלום, בעד הפרדת דת מהמדינה, בעד זכויות אדם ואזרח ובעד צדק חברתי אמיתי לכל תושבי ישראל.

 למען השם - צאו להצביע. מרצ.

עתה, מספר ימים לפני הבחירות מצביעים רבים מנסים לעבור מאידיאולוגיה לטקטיקה. בקרב מצביעי השמאל נשאלות שלוש שאלות טקטיות:

1. כיצד צריך להצביע על מנת שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה 
2. כיצד מונעים מ”ישראל ביתנו” להיות חלק מהקואליציה
3. כיצד השמאל יוכל להשפיע בצורה המרבית על אף שבכל מקרה לא יעמוד בראש השלטון

אלו תשובתיי לכל אחת מהשאלות החשובות הללו:

כיצד צריך להצביע על מנת שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה:

אנשים רבים בשמאל תולים תקוות בציפי לבני מתוך איזו מחשבה שאם הם יצביעו ל”קדימה” ויהפכו אותה למפלגה הגדולה ביותר, הנשיא יטיל עליה להרכיב את הממשלה.

לדעתי, אנשים אלו עושים טעות מרה משום שהם פוגעים הן במחנה השמאל והן בסיכוייה של ציפי לבני להיות ראש ממשלה. המשך »

כיצד מונעים מ”ישראל ביתנו” להיות חלק מהקואליציה?

 למפלגת “ישראל ביתנו” ישנו מצע פשיסטי ומסוכן. אני חייבת לומר, שכמו אנשים רבים במדינה הזו, גם אני חרדה מהתעצמות המפלגה הזו.

זה ברור לכל אדם, שעקב אחרי התנהלות מפלגת העבודה, שהיא מתכוונת להיכנס לקואליציה והיא תעשה זאת גם אם ליברמן יכהן בה כשר בכיר. היום קראתי שבכירי “העבודה” כבר מכינים את האליבי שלהם ומצהירים שאם יציעו להם את תפקיד שר הביטחון ושר המשפטים הם יסכימו להקים קואליציה ביחד עם “ישראל ביתנו”.

גם “קדימה” בכלל וציפי לבני בפרט לא שללו ישיבה עם ליברמן בשולחן הממשלה. 

הקואליציה היחידה שניתן להקים כרגע ללא ליברמן (וגם היא לא נטולת בעיות) היא קואליציה של קדימה+עבודה+התנועה החדשה-מרצ+המפלגות החרדיות כאשר המפלגות הערביות תומכות מבחוץ בכל הקשור לנושא המדיני. 

מצביע טקטי יעשה את החשבון הבא: המפלגה היחידה בקואליציה האפשרית של קדימה שתדרוש מלבני לא להכניס את ליברמן היא “התנועה החדשה-מרצ”. מפלגת העבודה תתנגד לכניסת ליברמן רק אם היא תהיה בטוחה שצעד כזה לא ישאיר אותה מחוץ לממשלה. אם התנועה החדשה-מרצ תהיה גדולה יותר ולכן משמעותית יותר בעבור ממשלת לבני - היא לא רק תוכל לדרוש שלא להכניס את ליברמן, היא גם תוכל לגייס את מפלגת העבודה למטרה זו.

ומה קורה אם נתניהו בכל זאת יהיה ראש ממשלה? אז לפחות הקול שלך יינתן למפלגה שתלחם בכל כוחה נגד האג’נדה של “ישראל ביתנו” במקום שהקול שלך ילך למפלגה שתכשיר את ליברמן כשר בכיר בממשלה.

כיצד השמאל יכול להשפיע בצורה המרבית על אף שבכל מקרה לא יעמוד בראש השלטון

האג’נדה העיקרית של “קדימה” היא להיות מפלגת שלטון. הם לא יאבקו על החינוך, על הרווחה, על הבריאות, על איכות הסביבה ולא על שום דבר אחר שחשוב לנו אלא אם כן יהיו כוחות רציניים בתוך הקואליציה שיאלצו אותם לעשות זאת.

מפלגת העבודה, כפי שכבר קראנו, מעוניינת בראש ובראשונה במשרד הביטחון ומוכנה להיכנס לממשלה המורכבת אך ורק מסיעות מרכז-ימין וימין קיצוני.

מצביע טקטי יעשה את החשבון הבא: היכולת היחידה להשפיע על סדר היום בתוך הקואליציה תלויה בייצוג מפלגות השמאל שבה. ככל שמרצ תהיה גדולה יותר כך יש סיכוי גדול יותר שלבני תזמין אותה לקואליציה. אם מרצ לא תהיה גדולה מספיק לבני תעדיף לפנות ימינה ותשאיר את

מפלגת העבודה לבד בקואליציה בעלת נטייה ימנית ברורה.

ומה קורה אם נתניהו בכל זאת יהיה ראש ממשלה? אז לפחות הקול שלך יינתן למפלגה שתבנה את השמאל מחדש באופוזיציה מתוך רצון הציע אלטרנטיבה שלטונית משמעותית כבר בעתיד הקרוב.

בתחילת השבוע הקודם השתתפתי בכנס בחירות מרשים ביותר שארגנה התנועה החדשה-מרצ. בכנס היו מאות רבות של משתתפים ושמחתי מאוד לראות חברים ותיקים ולא פחות שמחתי מכך שהגיעו כל כך הרבה אנשים חדשים.

 לצערי הרב, אירועים פוליטיים רבי משתתפים הם לא מחזה שכיח בבחירות 2009 אפשר ממש לחוש באדישות ברחובות ישראל. סוקרים ומומחים מעריכים שכחצי מליון אזרחים בישראל יבחרו השנה שלא להצביע. אי השתתפותם בבחירות הוא ביטוי למיאוס ולכעס על המערכת הפוליטית כולה.

אנו מכירים ושומעים את האמירה “כולכם מושחתים כולכם רמאים כל אחד עושה מה שהוא רוצה אחרי שנבחרתם”. הטענה “שכולם אותו הדבר” מקוממת אותי ממש. זהו התירוץ של אנשים המועלים בחובתם האזרחית. אין ספק שאותם אנשים לא טרחו להתעניין בעבר ועתה לא טורחים להצביע, שכן אדם שמתעניין היה יודע בוודאות שלא כולם אותו הדבר: ג’ומס ממש אינו “אותו הדבר” כמו ליברמן, אילן גילאון ממש אינו “אותו הדבר” כמו נתניהו וזהבה גלאון ממש אינה “אותו הדבר” כמו אלי ישי והדוגמאות עוד רבות… המשך »

מזה מספר חודשים ליברמן ומפלגתו מנהלים תעמולה מרושעת כנגד אזרחיה הערבים של מדינת ישראל. בין אמירותיו של ליברמן: “לשפוט ח”כים ערבים כמו בנירנברג”, “לטפל בח”כים הערבים כמו בחמאס” ולאחרונה הם אף יצאו בקמפיין הקורא לחייב אזרחים להצהיר נאמנות למדינה או לאבד את אזרחותם – רעיון מסוכן ופופוליסטי שאין לו אח ורע בכל העולם החופשי.

 אתמול, במוצ”ש, פורסם שמשה יעלון, הרמטכ”ל לשעבר, ומועמד ברשימת הליכוד אמר כי לא ניתן לקבל את האמירות של ליברמן בנושא ערביי ישראל וכי אסור להכתים את כל האוכלוסייה הערבית. משה יעלון רחוק מאוד מלהיות לוחם לזכויות אדם ובכל זאת הוא אמר דברים שראוי היו להיאמר על ידי הליכוד כבר ממזמן. אך במקום שהמפלגה והעומד “הממלכתי” בראשה, יתמכו בהצהרה או לפחות יראו הסכמה שבשתיקה, הם מהרו לפרסם כי יעלון אמר את דבריו על דעתו בלבד ואינו מיצג את עמדת הליכוד.

 זאת לא הפעם הראשונה שהליכוד ונתניהו עוצמים עין לנוכח הסתה בוטה. לנתניהו יש היסטוריה ארוכה ומטרידה בנושא: זכורה לכולנו התנהגותו טרם רצח רבין כאשר הנהיג תהלוכה ברעננה כשמאחוריו ארון קבורה ועליו כתוב “רבין בוגד”. זכורה גם אותה עצרת בה נאם נתניהו בכיכר ציון כשמסביבו שלטים וקריאות “מוות לרבין” ובקהל מחלקים תמונות של רבין במדי SS.

כמי שמתיימר להנהיג את העם על נתניהו לסטות ממנהגו ולא להתחמק מאחריות. בעתיד, כשהרטוריקה האלימה כנגד האזרחים הערבים תהפוך למעשי אלימות ברחובות, נתניהו לא יוכל לשוב לטעון כי לא שמע ולא ידע.  

במוצ”ש לפני שבועיים לא ישנתי כל הלילה. הצבא החל לגייס אלפי חיילי מילואים וביניהם גם את שני בניי המשרתים בחיל הצנחנים.

כמו מאות אלפי אזרחים אחרים במדינה חשתי היטב כיצד הדאגות והחרדות עוטפות אותי. יחד עם תחושת הדאגה לא יכולתי שלא לחוש תסכול עמוק מכיוון שאני גרה בשכונה חרדית ואני יודעת שרובם המוחלט של שיחות גיוס החירום לא הגיעו לשם. ההורים של בני הישיבות לא צריכים לדאוג מאד לילדיהם, בדרך כלל, ואמהותיהם אינן שותפות לתחושות הכאב והחרדה המלוות את שאר האמהות בארץ שבניהן אולי לא יחזרו אליהן. שוב החרדים מביטים מהצד ומקבלים את ההגנה, שצה”ל מעניק, להם כמובנת מאליה. ללא צורך להטות כתף לבני עמם.  מצב זה הוא בלתי נסבל בעיניי. המשך »

אין זה חדש שבכל פעם שישראל מעורבת במבצע צבאי, התקשורת ובמיוחד התקשורת המסחרית  שוכחות את תפקידן הביקורתי וממהרות לישר שורות עם הממשל. מיד מוציאים את כל האלופים והפרשנים הצבאיים (גברים כמעט כולם, כמובן)  שמסבירים לנו עד כמה המלחמה הזאת צודקת והכרחית, עד כמה פתרון צבאי הוא היחיד האפשרי ועד כמה עלינו להתאחד והפגין את תמיכתנו בצה”ל ובמדינה שעומדת מאחוריו. מבצע צבאי בסדר גודל המתרחש בימים אלו בעזה הוא נושא סבוך ביותר. המורכבות שלו נובעת מהשלכותיו העצומות בכל נדבך של חיינו; החל משאלות יסוד על אופייה המוסרי של מדינת ישראל וערך חיי אדם בשני צדדי העימות, דרך  סוגיות צבאיות ותקציביות וכלה בשאלות יום-יומיות של כל אזרח – כיצד להתנהג, במה לצפות, למי להאמין. כאשר צו השעה הוא נאמנות עיוורת ומוחלטת לשלטון וכאשר אמצעי התקשורת הופכת להיות שופר תעמולה והגוף האמון על המורל הלאומי – הדמוקרטיה עומדת במבחן רציני, כפי שאנו רואים בימים אלה ביחס הקשה של הציבור למחאה ולזעם של המגזר הערבי בישראל. וכאשר כל זה קורה בתקופת בחירות, תקופה בה שולטים סיסמאות נבובות ודיבורים מתלהמים ורדודים, מדובר בסכנה של ממש.

מצבים מורכבים דורשים החלטות מורכבות. ההחלטה של “התנועה החדשה - מרצ” לתמוך בעיקרון של הגנה עצמית לגיטימית אך להתנגד להסתבכות בלחימה קרקעית שתדרוש קורבנות רבים משני הצדדים ותהפוך את תושבי עזה לבני ערובה במצב בלתי אפשרי של לחימה היא החלטה נכונה מבחינה מוסרית ורציונאלית: המצב שבו תושבי הדרום חשו איום משמעותי ויומיומי על ביטחונם האישי הוא פגיעה מהותית בזכויות האדם שלהם והפרה בוטה של ההסכם הבסיסי ביותר בין אזרחים למדינתם – בראש ובראשונה חברה מחויבת לשלום אזרחיה. מצד שני, המשך המלחמה וכניסה יבשתית לתוך הבוץ העזתי הייתה מביאה, ואכן הביאה, את הלחימה לתוך שטח אזרחי צפוף מאוד המשלם מחיר איום של סבל ואובדן. ובכלל, עם האוכל בא התיאבון, אחרי ששילמו מחיר כל כך גבוה לכיבוש האזור – מתברר תמיד שקשה לעזוב. המשך »